תופעת ליוואי: הטור של האוזמן על הפסד מכבי תל אביב

תמיר בר הוא גם אחלה של ראפר. שהצליח בקטע אחד לחרוז את המילים פדרר, חדר ער ובסדרר. אמיתי. מרהיבה החריזה ככל שתהיה, לא עליה רציתי לדבר איתכם הפעם. על שורות אחרות באותו הקטע דווקא כן.

מי את שתגידי לי מה? מי? מי את שתגידי לי מה? מי? אני עושה מה בא לי אם לא אם לא מה נשאר לי לא מתעסק בניואנסים

ואמיתי, תוך כדי צפייה אמש באנשים האלו שמייצגים את מכבי תל אביב כשהם כמעט מנצחים את מי שאמורה או יכולה להיות אלופת היורוליג העונה, זה פחות או יותר מה שהתנגן לי בראש. כי תהיתי ביני לבין עצמי, במסגרת הנסיבות הקיימות, אולי אולי מי אני, ומי את, ומי אתה, ומי אתם וכו' – שננתח כאן ברמת המיקרו, ברמת הניואנסים, את מה שהיה חסר אתמול לקטש והשחקנים המסוימים הללו שמשחקים עבורו?

הגרסה הנוכחית של מכבי תל אביב משחקת כרגע, ברמה האירופאית, כנגד כולם וכנגד כל הסיכויים. כנגד הסגל המקורי והבינוני במקרה הטוב שלה, כנגד הפציעות, כנגד יריבות טובות ממנה בהרבה, ולו תאורטית, כנגד המצב המחריד שנכפה על כולנו – שמשפיע מטבע הדברים גם על הקבוצות התחרותיות שלנו, וכנראה שבעיקר כנגד ההנהלה הבלתי מתפקדת שלה. שלא מסוגלת או לא מנסה או לא רוצה או לא יכולה או לא מצליחה לעזור לה להצליח. לא בכסף, לא בשחקנים ועל פי מיטב הבנתי, אפילו לא לוגיסטית.

וברמת כל העולם כולו שונא אותנו (שזה, למיטב זכרוני, בכלל שיר של היריבה העירונית), אי אפשר להתעלם מהאפקט שלפעמים זולג מתחושת האנדרדוגיות המחזקת הזאת, מהתחושה שאין לנו אף אחד חוץ מעצמנו בכלל ומקואץ' קטש בפרט מייצרת, שגורמת לגרסה המקרטעת הזאת של נציגתנו המשוריינת להתייצב לליגה השניה בטיבה בעולם, כמעט מדי משחק, ולהיות שם. כמעט.

המשחק ששוחק אתמול בקובנה, אם נדבר גלויות, היה סוג של דיאלוג בלתי מתפקד, בדיוק כמו ההנהלה הצהובה, בין פנרבחצ'ה לבין עצמה. פנר היא זאת שפגעה בעצמה ובחצ'ה היא זאת שהצליחה איכשהו לייצר כמה רגעים שאפשרו לה לגרד את הנצחון. מכבי תל אביב, ברמה המקצועית, הייתה די זניחה בתוך הדו שיח הזה. מצד שני, היא הייתה שם כדי להקשות, כדי להפריע, כדי לאתר חולשות יחסיות ולהתביית עליהן. כדי לבאס עוד יותר את השחקנים המבואסים ממילא של שאראס.

סיימנו עם ההקדמה. בסדרר, עכשיו כן הזמן להתעסק בניואנסים.

עד מלי

הרבה דברים לא נעימים יש לכתוב על האופן שבו משפיע כרגע קואץ' יסיקביצ'יוס על הקבוצה שלו. הפעם נתחיל דווקא מהדברים שכן. אחרי שלושה רבעים מזעזעים של כדורסל, לשאראס נמאס מהשערוריה הקרויה עמדת הסנטר שלו. שהרי את הפיגור שהציג לראווה השעון הגדול בקובנה, ולרבע המכריע הגיעו הטורקים כשהם במינוס 9, ניתן לייחס אקטיבית לכל רגע שבו הפריעו לשחק קם בירץ' הקנדי ובובאן מריינוביץ' המלך. ועזבו לרגע את הנתונים היבשים של כל אחד מהם, לרבות נתון הפלוס מינוס הבלתי מחמיא בעליל. כמעט כל סיפור משחק ההתקפה של מכבי הגיע מההתנפלות הבלתי נגמרת על רגליהם הבלתי מתפקדות בעליל בכלל ושל בובאן בפרט, עם הפיק אנד רולים היפהפיים שקטש יודע ללמד, ושכל מיני ריברואים יודעים לבצע. וזה עוד בלי בלאט הקטן, כן?

בתחילת הרבע הרביעי הלך המאמן הליטאי הרגוע והשלו אל ניקולו מלי בעמדת הסנטר. חיזוק לחמישיה ההגנתית יותר הגיע גם בדמות דקות ראשונות גם של דשון פייר. שם, האמת, הסתיים לו מעשית משחק ההתקפה של מכבי תל אביב, זה שכבש 67 נקודות מרשימות למדי בשלושת הרבעים הראשונים. שזה היה נהדר ומפתיע. עד מלי.

ומי שהרגיש את זה במיוחד על בשרו, ברגעים הראשונים של עשר הדקות האחרונות, היה ליוואי רנדולף.

קולסון<רנדולף?

אל תחילתו של הרבע שעושה הבדל הגיע רנדולף כשהוא אוחז באמתחתו ב-9 נקודות, בהמשך ישיר לעונת בכורה נהדרת בליגה של הגדולים. בחסות הלאקונות של הסגל, הוא הפך לכזה שכמעט אין בלתו. הוא הפך אולי לאופציה המרכזית במשחק ההתקפה המסודר, כלומר לשחקן שנותנים לו את הכדור ומקווים לטוב. פתאום יש את ההיי פיק אנד רול (יענו, מהאמצע) שהפך להיות סוג של באנקר. פתאום יש מהלכי גב לסל נאים במאצ'אפים מתאימים. הצגה.

ועכשיו חוזרים חיש חש אל אותו רבע רביעי. אל אותו פער בן 9 נקודות.

פוזשן התקפי ראשון, כדור פנימה לרנדולף על מייז למהלך גב לסל. בחוץ.

מהלך שני מציג לראווה התקפה שנתקעת עם הכדור בידיים של דיברתולומיאו. אין ברירה, אז הולכים לסייד פיק אנד רול, כשהכדור בידיים של רנדולף, כשהשעון הקטן מראה 7. מלי נמצא שם ומעדכן שלא.

קפצנו שני מהלכים אחרי, ועכשיו הולכים לאותו היי פיק אנד רול של רנדולף וריברו. מלי ופייר אומרים שלא, ממש לא, בדרך למתפרצת בצד שני שעושה נקודה הפרש בלבד. פסק זמן. הלך היתרון.

למען ההגינות, אחר כך מגיעה שלשה של רנדולף שמובילה להתקף קריזה של שאראס. מצד שלישי, אח"כ יש עוד נסיון שלו לחדור לסל, מול מלי ופייר, והם ממש מתעקשים על הלא הזה שלהם. איבוד.

ולא, אין כאן שום טענה כלפי רנדולף. הוא באמת עושה מעל ומעבר עד כה, כולל היותו האיש ששיחק עד כה העונה 30:53 דקות למשחק, שזה הכי הרבה בליגה הזאת. שזה אפילו יותר מה 28:27 דקות למשחק ששוחקו בשנה שעברה על ידי בונזי קולסון.

הנתונים של רנדולף עד כה נהדרים. 11.5 נק', שלשה אחת למשחק ב-46%, 5 ריב' (כשהוא משחק לא אחת בעמדה מספר 2) וכו וגו ודו. לצרכי השוואה, עונת הבכורה של קולסון במכבי נעצרה על 10.7 נק', 38% ל-3 ו- 5.6 ריב'. להבדיל מקולסון וכאמור לעיל, רנדולף בגרסת קטש ובגרסת סגל שאין בו יותר מדי שחקנים או אופציות התקפיות, הוא כזה שמקבל את הכדור כדי לייצר בעצמו ולעיתים גם לעצמו. קולסון של העונה הראשונה עשה 0.6 אסיסטים למשחק. וגם של העונה השניה. רנדולף? הוא בכלל על 1.5.

אז אולי כל הנהי על זהות המחליף של קולסון מוגזם? אם הנתונים של רנדולף וקולסון זהים, פחות או יותר, ובפחות כסף, אז סנופי דיסקו והיי פייב למקבלי ההחלטות בצהוב, לא? אז זהו. שלא. ליווי רנדולף עד כה הוא ההוכחה לדברים הטובים שקורים לעיתים כשיש ואקום בסגל מחד, ולדברים הטובים שעודד קטש יודע לעשות מאידך. ליכולת שלו, אל מול שחקנים ספציפיים, לגשת, לזהות, לשכנע ולהבליט.

רנדולף של עד כה הוא סיפור הצלחה, ואת ההצלחה הזאת צריכים לקחת בערבון מוגבל, כמו את כל הכמעטים שאלופת ישראל ייצרה עד כה. זה נחמד, זה מייצר אמפתיה, זה סוחט מחמאות וזה תו לא. בהיעדר עומק, איכות, גיבוי ואלטרנטיבה בדקות, לא בטוח שאפשר יהיה לקבל משהו מעבר למחמאות שיפטיר פעם אחר פעם המאמן היריב בשלב לחיצות הידיים שמיד בסיום המשחק.

ביום שאחרי

רנדולף זה ממש נחמד, אבל ביום שאחרי תמיר בלאט, כלומר עד שישוב, מחזיקים את הקבוצה הזאת רוקאס יוקובאיטיס וסייבן לי. לאחד קילומטרז' יורוליג בלתי נגמר, כולל ובמיוחד אצל המאמן שממול. השני כרגע מתאמן בזום.

בהגנה, במבחן העין וגם במסגרת פס הקול של המשחק, הרגיש שיוקובאיטיס נמצא בשליטה. שהוא מסוגל לקחת את השומר שלו לאן שהוא רוצה וכאלה. במבחן העין אשר מביטה בדף הסטטיסטיקה מקבלים רושם מעט שונה. עם כל הכבוד לתלתלים, את כמעט 29 הדקות של הליטאי על הפרקט הוא סיים עם 2/10 מהשדה. וכן, היו לו 7 אסיסטים. ולא, זה לא מספיק טוב. בטח ובטח ברגעים שבהם ההתמודדות ההתקפית הייתה מול ההגנה של מלי. וגם אם לא לקחנו בחשבון אל המהלך ההתקפי האחרון של המשחק.

ומה עם סייבן לי? וואלה, בסדר. נכון שהחטיא שתי זריקות עונשין מעצבנות במיוחד. נכון שמאמנים רעים שמנגד עושים הכל כדי לכפות עליו ללכת שמאלה שמאלה שמאלה. נכון שקצב המשחק ששוחק אמש, קרי לאט מדי, פוגע באלמנט הכי חזק שלו במשחק, שזה הגש ורוץ מהר לרשת. ונכון שלמשך לא מעט דקות הוא הרגיש פסיבי למדי, אבל באמת שבסדר. גם המספרים הבסיסיים היו טובים (13 + 5), גם הפלוס מינוס וגם התחושה שנכון, הוא לא משתלט כרגע על המפעל ומתגלה כהחתמה הכי גדולה בכל הזמנים, אבל הוא בסדר, באמת שבסדר.

בסדר זה המון, כשלוקחים בחשבון את ההופעה של בולדווין הרביעי בצד השני. כי הוא, למשל, ממש, אבל ממש, לא היה בסדר. את הקבוצה שלו הצילו מהקו האחורי כמה דקות של סקורינג מהכיוון של סקיילר מייז ובמיוחד כמה דקות של השתלטות של דוון הול (הלו, 16 + 9. הצגה).

סבל

פנרבחצ'ה מעניינת אותנו השנה במיוחד ולא ממש בגלל הפוטנציאל שלה. האקסים שם הם הדבר הכי מסקרן שיש, גם אחרי הפציעה של ווילבקין שבעקבותיה סיים את העונה. אני, באופן אישי, מת על שאראס המאמן. ברמת הידע שלו, הירידה לפרטים וההבנה העמוקה, הוא לא פחות ממדהים. להבדיל ממאמנים שרק מרגישים או יודעים אבל ליד, יסיקביצ'יוס הוא מאסטר של ידע וכדורסל. בעצם, כמו קטש. שגם הוא, ברמת הדברים והרזולציות שיש לו בראש, יושב בשפיץ של השפיץ של המאמנים.

נקודת דמיון נוספת בין שני אלו נוגעת לחד ממדיות באופן שבו הם רואים ומלמדים כדורסל. האחד חייב להיות בשליטה מוחלטת ולנתב את משחק ההתקפה ובמיוחד דרך חסימות. השני? השני חולש על אלמנט הפיק אנד רול/ ריג'קט/ ריסקרין וכו, המכונים הכדורסל של קטש, ודי מתעלם מכל מה שלא.

העניין הוא ששאראס הצליח למתג עצמו עד כה כמאמן של סבל. היריבות שלו סובלות על הפרקט, הוא סובל על הקווים והשחקנים שלו, בחלק מכריע מהקבוצות והסגלים, סובלים נונסטופ מכל רגע. קטש, שמציג לפרקים את הפרצוף הכי סובל בביזנס שבו יש כל מיני ברצוקאסים, הוא אחד שגורם לשחקנים שלו לחייך. להאמין. לרצות לשחק.

מצד שני, קטש מאמן כרגע מועדון נטול ציפיות עם סגל שהוא כמעט ונטול תקוות. שאראס, על תקציבי העתק והסגל המפלצתי שעומד לרשותו ימדד אך ורק ביכולת שלו להגיע להישגים אוברדוביצ'יים. אה, וההיסטוריה של המפעל הזה מלמדת שבסוף הדברים עוברים גם דרך הגנה. שאראס המאמן, להבדיל מקטש, יודע הגנה.

שלוש נקודות לסיום

* 1. ח"י – 18 כדורים חוזרים בהתקפה היו אתמול לטורקים. שזה הרבה. שזה לא משהו שאנחנו נתקלים בו לראשונה במכבי תל אביב בגרסאותיה העדכניות. ולמרות הנתון הבעייתי הזה, שייצר מספיק פוזשנים עודפים ושאולי עשה הבדל קריטי, זהו כן זמן להחמיא לקו הקדמי של הצהובים. חסיאל ריברו הוא פשוט שחקן. התזוזה האוטומטית שלו אחרי שהוא חוסם היא מלאכת מחשבת. הנוכחות, הקשיחות שלו. מרשים למדי. ורגע, יש את החבר שלי רומן סורקין, שהייתי אליו לא כל כך נחמד בזמן האחרון. נכון, הזריקות לא נכנסו גם הפעם, אבל היו רגעים בהם הוא נלחם לבדו בפנים. הייתה החסימה הזאת שלו שעצרה מתפרצת. והייתה אסרטיביות שמאותתת שדברים טובים, אולי, בדרך.

* 2. הורד – זה הופך להיות מרשים יותר ושגרתי יותר ממחזור למחזור. אל מול כל הנייג'ל-הייזים של העולם, מתייצב לו האיש מהיורוקאפ ועושה שמות. 20 + 5, באהלן אהלן, פלאס המשימות ההגנתיות הכי חשובות בקבוצה. מדברים הרבה ובצדק על הקיץ הרע במיוחד של הצהובים. עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אלמלא היו זזים מהר ומחתימים, ולו כתעודת ביטוח, את הורד ורנדולף.

* 3. ריימן – כ 7:15 לסיום הרבע השלישי קיבלנו את המהלך ההגנתי של המשחק. אחרי שחדר לראשו של בובאן ושיחק איתו שם משחקי חברה, התייצב לו ריימן, האיש והכתפיים, לעוד פוזשן הגנתי. הוא הדף (פיזית) את הורד לכיוונו של ביברוביץ' כדי ליזום חילוף הגנתי ואז התנפל עליו בעצמו. אחר כך היה את רנדולף שאסף את הול אשר ניסה להציל עם תנועה ללא כדור, עד שהכדור הגיע לבולדווין ומצא את הרביעי בלי שעון ובלי חשק. ועל כל זה חלש וויל ריימן, אחד שהרגיש עד כה שכל קשר בינו לבין הרמה הזאת מקרי במיוחד. בטח ובטח בעמדה מספר 3. מצד שני, זה אולי הסיפור של מכבי תל אביב עד כה. לא ברור איך, לא ברור למה, אבל היא מצליחה להתמודד. וכן ברור איך, וכן ברור למה, אבל המדידה נעצרת כרגע על שני נצחונות בלבד מ-6 משחקים. ומחר ריאל מדריד.