מאלתרת ומחלטרת: למכבי ת"א יש הרבה דברים – חוץ מהדבר הכי חשוב

לו היינו שואלים את אוהד מכבי תל אביב הממוצע איך זה יגמר, בעודו צופה בקבוצתו מובילה ב-15 הפרש מול באיירן, סביר להניח שכלל לא היה טורח להשיב. אין דבר יותר צפוי מקיפול ההפרש והמשחק, מתמטית, כולל הפנדל הצפוי שיישרק כנגד האחות ממחלקת הכדורגל בתוספת הזמן. ולא שצריכים לעשות עניין גדול מהפרשים שפעם נחשבו משמעותיים. בקצב הכדורסל של היום בכלל ושל באיירן בפרט, 15 זה משהו שסוגרים בדקה ושליש. העניין הוא שהנתון המספרי הרבה פחות משמעותי מעצם העניין. לאלופת ישראל אין שום יכולת אמיתית לעשות דברים אמיתיים מול יריבות אמיתיות. זאת האמת. המתח האמיתי שנותר לצופה הממוצע, נכון לעכשיו, הוא לנסות ולנחש את תסריט ההפסד שיבחר הפעם, תהא ההובלה אשר תהא ברגע הראשון, השני או השלישי.

עוד רגע ניכנס קצת לרזולוציות של מה קרה ואיך, אבל הבה ונתחילה בסוגיית ההמשך. אמצע דצמבר עדיין לא כאן, אבל כרגע נראה שהגענו לנקודת הקצה של החורף החם של נציגתנו המשוריינת. ארבעה נצחונות מתוך 15 משחקים, כן? מתוך הנחה בסיסית שכרטיס הכניסה המינימאלי אל המקום ה-10 ושיפולי הפליי-אין עובר ב-17 נצחונות ל-פ-ח-ו-ת, נראה שהצהובים צריכים לנצח כולה 13 משחקים מתוך ה-19 שנותרו. כולה. ונכון, גם תרחיש של מגפיים צה"ליות עמוק בתוך שטח סוריה נראה היה עד לפני מספר ימים כתרחיש דמיוני ובדיוני. זהו, תמשיכו מכאן לבד.

ואין לאן ללכת

לא בטוח שלזה כיוון זאב נחמה כשכתב עבור אתניקס את השיר, בעיבודו של יועד נבו, אבל אין טקסט יותר מתאים לפיסקה הבאה מאשר "אין לאן ללכת". בעצם, עדיף אולי היה לכתוב ואין למי ללכת. יש כל מיני סיבות שגורמות למכבי תל אביב להפסיד את אותו המשחק, פעם אחר פעם, מול יריבה משתנה. אחת מהן היא סוגיית הגו-טו-גאי.

עם 12 שניות לסיום המחצית הראשונה ובפלוס 7, נטל קואץ' קטש פסק זמן שבו סידר תרגיל לשחקן אחד שיקח כדור אחד ויעשה סל אחד. והאיש הזה, אשר עד לפסק הזמן ישב משך שבע דקות משחק תמימות אחר כבוד על ספסל המחליפים, עונה לשם דה ג'וליוס. אז דה ג'וליוס, ששיחק לא רע מול הפועל חיפה, קיבל את הכדור ומיד לאחר מכן חסימת דראג מז'ק. ודפק את הכדור בריצפה תריסר פעמים לפני שהרים זריקה רעה לחלל האוויר. החטאה. מחצית.

עם 39 שניות לסיום המשחק כולו ובמינוס 3, הגיעה מכבי תל אביב לרגע שיגדיר אם תצליח איכשהו להישאר באזור החיוג של הנצחון. והחליטה לתת את הכדור בידיים של יוקובאיטיס, כדי שזה יילך דרך פיק אנד רול אל היד השמאלית החזקה שלו. זאת, למרות שעד לשלב הזה הרים 10 זריקות מהשדה וקלע רק פעמיים. זאת, למרות שעד לשלב הזה לא הלך לקו ולו פעם אחת. ו-וואלה, התרגיל עבד יפה והזריקה הייתה נוחה. אז מה?

לפריז יש למי לתת את הכדור ולזוז. גם למונאקו. גם לבאיירן. ולפנר ולאוליפיאקוס ולז'לגיריס ולפאו ולמילאנו ולברצלונה ולכוכב האדום ולפרטיזן ולריאל וכו וגו. למכבי תל אביב אין שום דבר כזה. היה לה פעם סייבן לי שהספיק לשני נצחונות. והיום היא מאלתרת ומחלטרת. וכל מה שנותר זה הטרלול הקבוע, כמו הפרומואים שמתנגנים במקביל, של מי יזרוק את המשחק לפח. עוד חוזר הטרלול.

שקר החן

וואלה, מכבי שיחקה ממש נחמד לאורך מרבית המשחק. היא איתרה והכתה נהדר את החילופים ההגנתיים הרכים של הגרמנים, בדרך למיסמאצ'ים מנצחים. גם בהתקפה המסודרת וגם עם הנעילות הקבועות והיפות במשחק הריצה ובהתקפת המעבר. ואיזה אלי-הופים יפים, בחיאת? ואיזה אסיסטים יפים של בלאט, אה? בתחרות היופי, כמעט ואין כמו מכבי תל אביב. היא מלכת האסתטיקה. כמו אלו שהפסידו פעם בתחרויות יופי, היא ודאי יכולה להיות מוכתרת כמלכת החן.

אבל עד כמה שחן זה דבר נחמד, נצחונות ממנו לא ניתן לגרד. משלשות, להבדיל, דווקא כן. מכבי תל אביב קלעה תשע כאלו אתמול – ארבע של רנדולף. ארבע של בלאט, אחת של היתר. הגרמנים, להבדיל, דפקו 14 טריצות שהתפרסו על פני שישה שחקנים שונים. מכבי זורקת בממוצע קצת יותר מ-20 שלשות למשחק, מה שממקם אותה עמוק בתוך המקום האחרון של הליגה השניה בטיבה. באיירן, להבדיל, היא הראשונה בטיבה בקטגוריה והיא משליכה מעל ל-31 שלשות למשחק. וקולעת בממוצע חמש שלשות יותר מאשר הצהובים. חמש שלשות * שלוש נקודות שוות גם להפרש השיא של הצהובים שהיה שם לרגע ונעלם ברגע.

אלא אם היריבה היא הפועל תל אביב הנוכחית, מכבי תל אביב לא תנצח משחקים עם כל היופי הזה ששיטת המשחק ההתקפית שלה יודעת לייצר. זה בעיקר יעזור לכמה שחקנים בולטים לדפוק חוזים עתידיים נאים בקבוצות, להבדיל ממכבי תל אביב, שיש להן כסף. ושאיפות אמיתיות.

החילופים

כאשר מאמן מאבד יתרונות מדי משחק, בודקים ובצדק מה המשותף לנפילות. במקרה של קטש, לרוב הן מתרחשות עם הרכבי הדמדומים של סוף הרבע השלישי בואכה תחילת הרביעי. לעיתים קרובות גם ללא פסק זמן שמנסה להציל את המפולת. ובכן, אתמול דווקא היה פסק זמן כזה שניסה לעצור את ההתפרקות כשתי דקות לסיום הרבע השלישי ובמינוס 6. והיה נסיון איכשהו להימנע מהרכבי ההזיה. וכשאני אומר נסיון, אני מתכוון לכך שבתחילת הרבע הרביעי היו שם איזה ג'יילן הורד פלוס עוד ארבעה. כלומר, הורד אחד שינסה להציל את ההזיה. ואפילו הוא לא מסוגל להחזיק חמישיות קשות שכאלו בזמנים קשים שכאלו.

עיקר התרעומת, יש להניח, נגע לספסולו של הבן של בלאט. שירד לנוח כשלוש דקות וחצי לסיום הרבע השלישי בפלוס 10 וחזר לשחק עם 7:45 דקות לסיום ולאחר שבאיירן כבר עברה לפלוס 3. הוא סיים את המשחק כולו עם הפלוס הכי גבוה בשתי הקבוצות (+11). בואו נגיד את זה ככה: ספק רב אם תמיר בלאט מסוגל לשחק יותר מ-24 דקות למשחק, בגלל הקצב שבו הוא משחק ובגלל הדומיננטיות שלו במשחק ההתקפה. זוכרים שספרנו מספר החלטות פר דקה בטור הקודם? אז הפעם, סטטיסטית, נרשמו לפחות 21 החלטות באותן 24 דקות. זה מופרע. זה מופרך. זה מעייף.

ואם כך ובהנחה שאכן העלם לא מסוגל לשחק יותר, ההחלטה שצריכה להתקבל היא אם הולכים אול אין ומנסים להישאר איתו בכוח ובלי אוויר כדי לנסות ולגמור את המשחק, או שחוזרים אליו כשהוא יכול ומקווים לטוב. עד עכשיו נבחרה האופציה השניה וכולם יודעים איך הסתיימה. לא בטוח שהאופציה הראשונה הייתה מסתיימת טוב יותר.

בסוף בסוף, באמת של החיים, הסיפור הוא פשוט למדי והוא מתקשר גם לפרק הזה וגם לקודם. לצידו של בלאט, כלומר לפניו, אמור להגיע ה-איש. ולמכבי תל אביב אין כזה. ולא בטוח שהיא בכלל מנסה להביא אחד כזה.

שומרים כוחות להתקפה

רוב רובו של המשחק הרגיש נקי, סטרילי, נטול מגע ונטול עבירות. כמו בית מרקחת בגרמניה. בתקופת הקורונה. כל קבוצה התקיפה בכיף שלה, הגיעה לפואנטות שלה ועשתה מאמץ כביר כדי לא לעמוד בדרכה של חברתה. משכך, אין פלא שהאלי-הופים הצהובים והמסירות הקלות של בלאט להורד פנימה נתגלו בהתנגדות מינימאלית במקרה הטוב.

ומה, נגיד, עם ההגנה? אני רוצה לצייר לכם דוגמא קטנה שממחישה בעיני את הסיפור. כשהשעון הגדול הראה 9:00 לסיום המשחק ואחרי בעיטה מרשימה של ז'ק לכיוון הכללי של היציאה, עכשיו זמן תרגיל הכנסת כדור מקו האורך על ידי באיירן. את הכדור מכניס נפייר, אשר מולו סוג של שומר ג'ון דיברתולומיאו. גיפיי הולך על חסימה המכונה UCLA לכיוון הטבעת. במקביל, מתחיל לנוע לכיוון הכדור, דרך חסימה מדורגת, אובסט האיום. ג'ון די, שמכיר איזו התחכמות אחת או שתיים, עוזב את נפייר (שעוד לא מסר את הכדור) ויוזם חילוף רחוק מהכדור אל מול אובסט הממשמש ובא. אבל נפייר נותר לבד. אז הוא מוסר מהר לגיפיי, מקבל מהר חזרה ודופק טריצה מהירה וקלה, בלי שום שומר מולו, שמורידה את ההפרש ל-2.

וכן, שמעתי מהלך המשחק איזשהו מלהג שהתיימר לנתח שהסביר שלמכבי תל אביב יש בקו האחורי את הרגליים של ג'ון די. ובכן, אין לדיברתולומיאו, חביב ואהוב ככל שיהיה, שום רגליים ו-ודאי ששום יכולת לשמור שחקני התקפה ממוצעים ומעלה כשהם עם הכדור. ואין לבלאט. ואין רגליים או חשק ליוקובאיטיס. ולז'ק. ולריימן. ולשאיוק. ולא נראה שכל הסיפור הזה כל כך חשוב להם. עדיף לשמור כוחות (ועבירות) להתקפה.

בואנה, גורדי – הגזמת

מהפכה. לא פחות ממהפכה. דיברנו על זה אחרי פריז. נדבר על זה גם אחרי באיירן. גורדון הרברט לקח לקראת סוף הקיץ קבוצה שהסגל שלה, היסטורית, שווה מפח נפש. ומשחק איתה כדורסל שעדיין לא מכירים ומבינים כאן. באיירן רצה בטרוף, מטילה שלשות בשיגעון ומשחקת כדורסל שהוא כיף. כלומר, שהוא כיף לאוהדים, אבל אולי וכנראה חשוב יותר – כיף לשחקנים.

גורדי הרברט מבין שזריקה טובה לא צריכה שהכדור יזוז ויקבל אנרגיה, כי הכדור אדיש לשטויות כאלו שאנשים פולטים. גורדי הרברט מבין שלא צריכים להמתין לזריקה יותר טובה כשיש כבר זריקה טובה מוכנה. במיוחד אם היא מזכה בעוד נקודה אחת. גורדי הרברט מבין שאין דבר כזה זריקה רעה עבור שחקנים כמו אנדראס אובסט. כלומר אלוף העולם אנדראס אובסט. והוא משחרר אותו לחופשי. כמו שהוא משחרר לחופשי את קרסן אדווארדס, שבעונות לפני עוד היו מאמנים כמו פבלו לאסו ודימיטריס איטודיס שניסו ללמד אותו כדורסל.

הכדורסל הזה, שנוגד לגמרי את מה שהכרנו ככדורסל מנצח בליגה הזאת, הוא קריאת השכמה לכל המאמנים שעדיין חיים את הסדר הישן. שעלולים למצוא עצמם כמו אותו עורך עיתון משנות התשעים שהסביר בשכנוע עמוק שהאינטרנט זה כולה טרנד חולף. היי, אפילו אטורה מסינה מנסה לגרום לקבוצה שלו לרוץ השנה. ומי שלא יעלה על הרכבת, עלול למצוא עצמו בחוץ.

שלוש נקודות לסיום

1. אבל איזה ריבאונד, אה? 5 כדורים חוזרים היו לצהובים בכ-3 הדקות הראשונות של המשחק. ומוליכת הטבלה, ברובריקה הזאת, קטפה מול באיירן 13 כאלו מהלך משחק שלם. מצד שני, הגרמנים לקחו 11 משלהם. 2. רנדולף והורד – איזה קטע ואיזה שכל היה לצהובים לקראת הקיץ האחרון, מהצד שלהם, כשקטפו בהתאמה גם השחקן הכי טוב של הפועל ירושלים וגם את השחקן הכי טוב של הפועל תל אביב. לאירופה זה לא יספיק, כנראה. אולי לתואר מקומי כן. 3. תמיד יש את השבוע הבא – עוד שבוע כפול לפנינו. הפעם בסקוניה והכוכב האדום כולל שהיה ממושכת בבלגרד. הפליי-אין, כאמור, כבר מחוץ לתחום. אבל נצחון אחד, לפחות, זה משהו שסביר מבחינת הצהובים לצפות. נסתפק, בשלב הזה, בסביר.

שבת שלום. שיהיה לנו טוב.