אני לא אוהב את דני אבדיה. מותר להגיד את זה? אז הנה, אמרתי. לא באופן אישי, כמובן. לא נפגשנו מעולם, הוא לא לכלך עליי ב־NBA, אני פשוט לא נהנה מהכדורסל שהוא משחק. אבדיה פיתח לעצמו סוג של משחק שבו הוא נועל את הכתפיים ומסתער קדימה, ומכיוון שהוא בחור די חזק, אפילו בין הבריונים בליגה, הדרך היחידה לעצור אותו היא לבצע עליו עבירה. ואז המשחק נעצר, ויש זריקות, ובהתקפה הבאה אבדיה שוב מתחפש לאוגדה 91 שמתמרנת בלבנון, שוב בכוח, שוב עבירה, שוב זריקות וחוזר חס וחלילה.
אז עידו גור מערוץ הספורט יכול להתעלף כמה שהוא רוצה מכל נקודה שאבדיה משיג ככה, ולגנוח במיקרופון קבל כל עם ישראל, אבל זה, רבותיי, לא כדורסל. לפחות לא כדורסל יפה. זו גם הסיבה שלברון ג'יימס לא הגיע מעולם לפופולריות של מייקל ג'ורדן. ג'ורדן היה אומנות עפה באוויר.
מעבר לאנושי כפי שהכרנו לפני שעלה על הפרקט. לברון היה – ועדיין הווה – פטיש מאה קילו. רואה חומה, נכנס בה עם הראש ומפורר אותה. ג'ורדן רואה חומה, מתפורר לאטומים, חודר דרכה ומופיע מהצד השני צח ורענן כמו חדש.
אבדיה, להבדיל, משתייך לאסכולת הלברונים על המגרש. הולך בכוח. אוגדתי. את אבדיה לא צריך לסקר עידו גור. את אבדיה צריך לסקר ניר דבורי. לספר איך דובר צה"ל משחרר עכשיו סרטון וידיאו מחיסול משגר באיראן: להראות איך הוא נועל צלב על הסל, איך בקשר אומר הטייס רשאי, ואיך אחרי שנייה הסל, והמגן, מתפוצצים. עוד משחק מצוין של אבדיה, רועם דבורי וכולם מאושרים.
חוץ ממני. יושב מאוחר בלילה, צובט בדל נר, צופה בסרטוני יו־טיוב של מייקל ג'ורדן ודמעה גדולה מתגלגלת במורד הלחי. אבדיה? הצחקתם את בטיטו. ועכשיו מתחילים היסטריה חדשה עם דניאל פרץ. אוי. אוי. אוייי.
מה דעתך על הכתבה?