מכבי תל אביב עוברת העונה חוויות לשלוש עונות שלמות, ועם לוני ווקר במיוחד. זמן קצר אחרי שנשמע הקליק הראשון בתהליך ההשתלטות שלו על הקבוצה, איפשהו סביב החזרה לישראל, הוא נפצע לפרק זמן לא ידוע והשאיר אותה בערפל קרב. בשבועות שאחרי מכבי למדה איך לנצח בלעדיו. בשבועות האחרונים היו רגעים שבהם למדה איך לנצח איתו, לא בקטע טוב. ורק אתמול, אחרי לא מעט זמן, היא נזכרה בטעמו של ניצחון בזכותו.
יכול להיות שמכבי הייתה מנצחת את אנדולו אפס הרעה והקצרה הזו גם בלי ווקר אתמול. אבל בזכות ווקר, אולי במשחק הכי שלם והרמוני שלו במכבי מזה תקופה, ולראשונה מאז ההצגה בבלגרד נגד פרטיזן בסוף דצמבר – מכבי נכנסה למצב שיוט מרשים בדרך לניצחון שלא היה מוטל בספק במשך מחצית שלמה.
וגם לאופן שבו הוא הושג יש חשיבות. עכשיו אין זמן להסתבכויות, משחקים מתישים וקוצבי לב. מכבי עשתה את זה קל במשחק לא טוב שלה מכמה בחינות ובלא מעט רגעים: למרות הגנה קבוצתית די מרושלת כשאנדולו עוד הייתה קרובה (פרט לעבודה הטובה בעיקר של ג'ימי קלארק על ג'ורדן לויד), ולמרות שלקח לה הרבה יותר מדי זמן להרוג אותו אפילו שממול היו בעיקר שאריות של קול סווידר (שנכנס בכלל בטעות, בגלל הפציעה של רודריג בובואה) ושל לויד (בגרסה די חיוורת לעומת הסופרסטאר שהיה ביורובאסקט עם פולין). עצם העובדה שמכבי מצליחה לנצח גם בצורה כזו, אחרי עוד פתיחה מסורבלת ועם שיפוט מעיק, היא עדות למה שהפכה להיות: קבוצה מצוינת שרחוקה בישורת האחרונה בהחלט ניצחון אחד מקאמבק בלתי נתפס.
אז נכון, היריבה הגיעה בהזמנה בפרט עבור ווקר, אבל צריך להעריך את המהפך שהתחולל אצלו. באווירה המדכאת בבלגרד, עם יותר שחקנים ואנשי צוות על הפרקט מאוהדים ביציע, קשה לשחקן כמוהו למשוך את עצמו למעלה מהמקום הנמוך שהיה בו. אצל ווקר הרוב קורה בראש, ובסיטואציה כזו, התחושה היא שהקולות אצלו בראש מקבלים ווליום הרבה יותר גבוה בשיח שהוא מנהל עם עצמו. ככה זה הרגיש בהתחלה. שוב. עד שווקר הראה סימני חזרה הוא יצא בשתי עבירות. אבל כשהוא חזר הזריקות התחילו להיכנס, גם הקשות, וגם הקשות מאוד, ואז כבר היה ברור איזו גרסה שלו הגיעה.
מבחינת מכבי זה קורה ממש רגע לפני שנהיה מאוחר. קטש ידע גם ברגעים הכי קשוחים עם ווקר בשבועות האחרונים שאין לו אפשרות פשוט לוותר עליו, כי ברגעים של אוויר דליל הוא יצטרך אותו איתו שם – אפילו שזה בא על חשבון כדורסל שוטף. אתמול האמונה בו השתלמה, וזה לא בא על חשבון אף אחד. ג'ימי קלארק נתן את המנה הרגילה שלו (17 נקודות ו-8 אסיסטים), בעוד ערב בטרנספורמציה שלו למעמד של גארד יורוליג בכיר. הורד היה הורד, בריסט היה בריסט, ג'ון דיברתולומאו היה ג'ון דיברתולומאו (הכי טוב במכבי בסחיטת עבירות תוקף מגארדים), סורקין היה סורקין, ובלאט היה בלאט.
ועל בלאט ראוי להתעכב, אחרי שסיים בפעם החמישית העונה משחק עם לפחות 4 שלשות (4 מ-4 אתמול), נתון די יוצא דופן. אם לא יחול שינוי מוגזם במחזורים הקרובים, הוא יציין בקרוב ציון דרך בתזמון חשוב: עונה ראשונה ביורוליג עם מעל 40% ל-3.
7.5 נקודות ב-41.6% לשלוש ו-5.1 אסיסטים – הנתונים של בלאט העונה – הם מספרים של רכז מחליף אולטימטיבי בכל קבוצה עם שאיפות גבוהות. ההגנה עדיין בעייתית, איבודי הכדור עוד מבליחים, אבל אפשר כבר להגיד בביטחון שזו העונה הכי טובה בקריירה שלו, רגע לפני הקיץ שיקבע לאן מועדות פניו. כמו את המאמן שלה, גם אותו מכבי צריכה, חייבת, למצוא דרך להשאיר.
בכלל, בערב של 15 מ-23 לשלוש קשה להפסיד, וגם עם 15 ריבאונדים בהתקפה (כמו כל הריבאונדים של אנדולו בהגנה). אבל מה שקרה אתמול למכבי מהקו הוכיח שאפילו באספקט שמנותק מהביצוע הכמעט מושלם של הפיק-אנד-רול בהתקפה (בלאט, אגב, מסר אתמול את אחד האסיסטים הכי יפים שלו העונה להורד), היא מצליחה לרשום שיפור קיצוני בפרק זמן קצר. אחרי שהחטיאה 11 זריקות בניצחון על דובאי היא נשלחה אתמול 24 פעמים לקו, קלעה את כל הזריקות ובפעם הראשונה העונה לא החטיאה עונשין. וזו רק דוגמה אחת ליכולת שלה להתחדד ברגעים הכי נפיצים, כשהידיים הכי אמורות לרעוד. והן לא רועדות.
15 ניצחונות מ-21 המשחקים האחרונים, 8 מה-9 האחרונים, איך שלא תסתכלו על זה, מאיפה שלא תתחילו לספור – מכבי שוב מגיעה למארס-אפריל כקבוצה הכי חמה באירופה. שוב המאמן שלה הוא עודד קטש. 21 ניצחונות צפויים להספיק לה לפליי-אין נגד כל הסיכויים וההערכות. גם 22 זו לא מטרה גסה בהתחשב בלוח המשחקים. אתמול, לשם שינוי, גם התוצאות במגרשים האחרים עזרו.
על מה שקטש עשה העונה הכל נאמר, הכל נכתב. אבל בזמן שהעיניים על הכדור, ועל המטרה, העיניים פוזלות לפעמים גם מחוץ למגרש, אל החדרים שבהם מתנהל המשא ומתן עם מי שאחראי לריצה הזו. גם במכבי יודעים: החוזה הבא שלו חשוב לאוהדים שלה, וגם לה, לפחות כמו הפליי-אין.
אי אפשר להתעלם ממה שעשתה אתמול הפועל תל אביב המושמצת, שהגיעה למשחק "בית" בסופיה מול יריבה שמזכירה אותה ביותר מדי מובנים: קבוצה עם אסופת כוכבים משלה, כדורסל סוליסטי משלה, מאמן קולני משלה, קהל עצבני משלה, בעלים דומיננטי שלה. הפועל ראתה את כל זה, לא נבהלה ולקחה ניצחון ענק ברגע שיכול להגדיר עתיד של מועדון. לא פחות.
פנאתנייקוס הפסידה אתמול בדרך שהפועל כבר הפסידה בה בעבר. היא הלכה עם ה-כוכב שלה קנדריק נאן כדי שייקח אותה שוב אל הארץ המובטחת, בערב שבו היה ממש עד הדקות האחרונות מושלם עם 6 מ-6 ל-2. ואז זה נגמר. הפועל ידעה בדיוק מה הולך לקרות כמעט בכל אחד מהמהלכים האחרונים – והיא ידעה שהכל יעבור אצל נאן בידיים. היא סגרה עליו ברגעים הנכונים, וזכתה בכל הקופה.
כריס ג'ונס הפך העונה לאחת המטרות הכי קלות ונוחות של אוהדי הפועל הכועסים, לפעמים בצדק. הסגנון האיטי שלו התכתב עם כדורסל הבידודים המעייף והמדי-מסתמך-על-כישרון של איטודיס, ולחץ לאוהדי הפועל על כל הכפתורים. אבל אתמול הוא לא רק קלע את ארבע זריקות העונשין המכריעות: הוא היה השחקן שניווט ועשה סדר, תפס פיקוד, הפעיל נהדר את טאי אודיאסי ובסוף גם סיים עם 8 אסיסטים. וסיליה מיצי'ץ', אנטוניו בלייקני ואלייז'ה בראיינט קלעו ונצצו יותר ממנו, אבל ג'ונס היה הפליימקר האמיתי של הפועל.
עוד מעט דרבי. איך אפשר לסבול את המחשבה שהוא יהיה בבלגרד?
מה דעתך על הכתבה?