להפועל תל אביב בהחלט יש מה למכור, אבל ההחלטה הזו היא מתכון לאסון

הפועל תל אביב יכולה לצאת מההפסד 86:82 במשחק מספר 1 מול ריאל מדריד עם תחושת פספוס מסוימת, אבל אסור לה להתבלבל. הבעיה לא הייתה רק הקאמבק שלא הושלם, אלא כל מה שקרה לפניו. ריאל מדריד איבדה את אדי טבארס אחרי פחות משלוש דקות, הפועל איבדה למעשה את אלייז'ה בריאנט כבר בשלב מוקדם, ושם בדיוק התחיל ההבדל בין קבוצת פלייאוף מנוסה לבין קבוצה שעדיין לומדת איך נראית סדרה כזו. ריאל התעשתה, דחפה פנימה, זיהתה מאצ'אפים ושיחקה את הכדורסל שלה. הפועל נכנסה ללחץ.

בריאנט עוד היה באירוע בפתיחת המשחק, אבל מהר מאוד הפסיק להיות פקטור. אצל טבארס זה היה ברור יותר, כי הוא ירד לחדר ההלבשה ולא חזר, אבל התחושה הייתה דומה: שני שחקנים מרכזיים לא באמת נמצאים בתוך המשחק. אלא שריאל ידעה מה לעשות בלי טבארס. הפועל, לעומת זאת, ניסתה להבין תוך כדי תנועה מה עושים בלי בריאנט — וזה נראה כאילו הפועל בפאניקה.

במחצית הראשונה הפועל הייתה רכה בהגנה, איטית מאוד בהתקפה, ובעיקר לא הצליחה להכריח את ריאל להרגיש לא נוח. אולי היא פחדה לטעות, אולי ניסתה לא לאבד את הראש מול קבוצה כל כך מאורגנת, אבל בפועל היא נתנה לריאל את הדבר שהיא הכי אוהבת: זמן להתייצב, לזהות חולשות ולתקוף אותן. ריאל לא פחדה לרוץ, לא פחדה לדחוף כדורים פנימה, ולא הייתה צריכה ערב קליעה גדול כדי לבנות יתרון גדול.

בלי טבארס, ריאל המנוסה לא נלחצה ושיחה בדיוק כפי שהיא רגילה ורצתה לשחק מול הפועל תל אביב. ניצלה ירידה לא טובה להגנה והלכה לפוסט-אפ באופן ישיר מול מאצ'אפים. גבי דק, טריי ליילס ומריו הזוניה ידעו בדיוק איפה הם רוצים לקבל את הכדור, למרות שהאחרון היה במשחק חלש. ההגנה של הפועל ירדה רע מאוד ומבולגן מאוד, וזה משהו שריאל ידעה לנצל ותדע לנצל גם בהמשך הסדרה. זו לא קבוצה שצריך לתת לה לראות פעמיים את אותה טעות.

בצד השני, דן אוטורו ואנטוניו בלייקני היו היחידים שנראו מוכנים מהרגע הראשון. אוטורו הלך בכוח גם על אלכס לן וגם על אוסמן גארובה, שהיו טובים, וסיים משחק אדיר של 20 נקודות ו-17 ריבאונדים. בלייקני עשה שני דברים שאחרים לא הצליחו לעשות: יצר ספייס מכדרור ונע בלי כדור טו. בלייקני כרכז הוא שיקוץ גדול לאורך העונה, אבל הפעם הוא לקח אחריות, ובעיקר לא איבד את הראש.

הבעיה היא שכשהפועל לא קיבלה את זה מהם, היא חזרה להתקפות המאוסות האלה של שחקן שבודק את לחץ האוויר בכדור ואז פשוט זורק. ברגע שוואסילייה מיציץ' איבד את הראש, זה הפך לעוד יותר בולט. הוא התקשה בכדרור לאורך המון דקות, והעובדה שהוא נראה לא מודע לכך לפעמים פגעה בהפועל. החדירה חסרת האחריות שלו ברבע האחרון, זו שהיה ברור שלא ייצא ממנה כלום והובילה לשלשה של פקונדו קמפאסו, הייתה מהלך שסגר עניין גם אם לוח התוצאות עוד השאיר תקווה.

גם ניהול הרוטציה העלה שאלות. ג'ונתן מוטלי נכנס אחרי עשור, ועוד לצד טאי אודיאסי – שזה שילוב שמרגיש עתיק. האם זה באמת הזמן לחפש שפנים מהכובע? בדיעבד, אולי לא. מצד שני, אם כבר יש סגל עמוק, ואם משחקים כל יומיים, למה לא לנסות להרוויח משהו להמשך הסדרה? אוטורו היה סחוט מעייפות, וזה הורגש בריבאונד ההגנה. ריאל לקחה 16 כדורים חוזרים בהתקפה, ואוקקה ופליס חיו מזה בדקות חשובות. לסחוט את אוטורו דווקא במשחק שבו אין טבארס בצד השני זה שימוש לא חכם בו, וזה מתכון לאסון בהמשך.

ההתאמה ההגנתית של איטודיס גם היא לא עבדה מספיק טוב. האזורית, בעיקר ברבע השני והשלישי, הייתה רעה מאוד על גבול המזעזעת. הכדור עבר דרך ההיי-פוסט בקלות בלתי נתפסת לשלשות פנויות, וכל פעם שהוציאו את אוטורו מהצבע נוצרה זריקה לבד שגררה ריבאונד התקפה. רק באמצע הרבע השלישי הפועל זנחה אותה, אחרי שהיא לא עבדה כמעט לשנייה.

ברבע האחרון האזורית חזרה בצורה מסודרת יותר, קרובה יותר למאצ'אפ זון, ושם כבר היה אפשר להבין את הרעיון. כשיש גוף מול שחקן ומקטינים את התפרים, זה יכול לעבוד מול קבוצה שיודעת להתמקם נהדר בין הקווים. אבל גם אז הייתה בעיה אחת שלא נפתרה: ריבאונד הגנה. קשה לנצח משחק פלייאוף כשיש רעיון שבבסיסו הוא נכון, הביצוע שלו משתפר תוך כדי, אבל הטעות השנייה — לסגור לריבאונד — נשארת.

מה שכן, הפועל גילתה משהו חשוב: כשהיא רצה עם כריס ג'ונס, זה חתיכת דבר. ברבע השלישי, כשג'ונס ומיציץ' שיחקו יחד וההתקפות הפכו מהירות יותר, הפועל הגיעה לנקודות נוחות בכדרור הרבה יותר מהר. פתאום ריאל לא הספיקה להתייצב בכל פעם. פתאום ההתקפה נראתה כמו משהו שאפשר לבנות עליו.

זו גם הייתה התובנה של הקאמבק. ההתקפה של הפועל לא השתנתה דרמטית, פשוט בלייקני הבין שככל שנותנים להגנה של ריאל להתייצב, כך היא טובה יותר. זו לא הגנה שמתעייפת בסוף שעון. להפך, זו הגנה שמצליחה דווקא כשהיא מסודרת, כשהיא יודעת איפה כל שחקן עומד וכשהיא שומרת על אינטנסיביות גם אחרי 20 שניות. הדרך לפגוע בה היא לא לחכות, אלא לתקוף מוקדם.

בהתקפות האחרונות זה כבר היה בדיוק מה שהפועל הבינה שהיא צריכה לעשות: לזהות מהר את החילוף של אלכס לן ולנצל אותו. עם כל הכבוד להגנה שלו בצבע, מול בלייקני או ג'ונס הוא החוליה החלשה. זה כמעט הספיק, אבל כמעט לא מנצח משחק חוץ במדריד.

הפועל חייבת ללמוד לא רק איך להפוך את ההתקפה שלה לנוחה, אלא איך להפוך את ההתקפה של ריאל ללא נוחה. כי אם במשחק שבו – מלבד קמפאסו ושש שלשותיו (ארבע ברבע הראשון) – ריאל קולעת רק שתי שלשות מ-19 ניסיונות ועדיין מגיעה כל כך בקלות לטבעת, חיה מפוסט-אפים ומריבאונד התקפה ומנצחת — זו נורת אזהרה גדולה.

יש מה לקחת למשחק הבא? לגמרי. הפועל התעוררה מאוחר מדי, בזמן שריאל התעשתה מהר אחרי שאיבדה את טבארס. אבל היא כן הבינה שלשחק מהר זה המפתח דווקא מול ההגנה של ריאל. האם זה קל? ממש לא. צריך לשחק מהר בהתקפה, לחזור מהר להגנה, לסדר מאצ'אפים, לא לאבד שחקנים באזורית ולקחת ריבאונדים.

ידענו שככה זה פלייאוף, בטח מול ריאל מדריד. אבל לפחות עכשיו הפועל יודעת מול מה היא עומדת. זו אותה יריבה, עם אותו כדורסל. הפועל הצליחה להתמודד עם הכדורסל הזה כשהייתה בהתקפה. במשחק 2, המטרה היא להצליח להתמודד איתו גם בהגנה.