הפועל תל אביב הגיעה למשחק מול ברצלונה בסופיה נינוחה מאוד, אולי מדי, על אדי הדרבי שסימן את היפוך היוצרות בכדורסל הישראלי. היא עלתה לפרקט שהיא כה אוהבת, רחוק מרעשי הרקע של ישראל, במצב שיוט של מכונה שעושה הכול חצי על אוטומט, בניגוד מוחלט ליריבתה העירונית המתפרקת, שאותה תפגוש לעוד שני דרבים בשבוע הבא.
זה התחיל מוואסיליה מיציץ', שבמחצית הראשונה, ובכלל בתקופה האחרונה, נראה כמו הגרסה הכי קרובה לשחקן המפעים והבלתי מנוצח של אנדולו אפס – בעיקר בחדירות לסל שנראות לפעמים בלתי עצירות (הסלאלום שלו בסוף המחצית הראשונה הוא מהלך המחזור של היורוליג) ובשליטה המוחלטת בניהול המשחק.
ההגנה הייתה מתואמת ומהודקת, הרבה בזכות צמד הגבוהים דן אוטורו (עם 5 חטיפות, כמו כל שחקני ברצלונה ביחד) וטאי אודיאסי, שיודעים לשמור כמעט על כל גארד בחילוף. הכדורים יצאו ברגעים הנכונים לאיש ויינרייט בפינה, גם בזכות מיצ'יץ'. בקיצור, כל מה שהתרגלנו לקבל לאחרונה מהפועל תל אביב, אולי חוץ מאנטוניו בלייקני.
ואז הגיעה המחצית השנייה, שבה קרו להפועל שני דברים מקבילים, לא בלתי קשורים זה לזה: בהגנה היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם דריו בריזואלה, במשחק הכי טוב שלו העונה, שפתח את ההגנה של הפועל שוב ושוב ועשה פשוט כל מה שרצה, מכל כיוון, עם צעד ראשון מהיר וקטלני. ובהתקפה – מה שקורה לה כמעט בכל הפסד צמוד – היא שוב הלכה שבי אחרי הכוכבים שלה, ונפלה איתם.
להפועל אין תוכנית ב' אמיתית בערב שבו אנטוניו בלייקני, אלייז'ה ברייאנט ומיצ'יץ' מחברים 4 מ-15 לשלוש, ובמיוחד בדקות האחרונות, שבהן שלושתם מקבלים החלטות לא נכונות בזריקות קשות. אותם מהלכי בידוד מביאים להפועל לא מעט ניצחונות, זה כבר הוכח נגד כל יריבה ובכל מגרש. אבל כשכל יכולת הייצור מכדרור לשחקנים אחרים נשענת באופן כל כך בלעדי על מיצ'יץ', הפועל תמיד תחיה ותמות עם מה שהוא, בלייקני וברייאנט יכולים לתת לה.
ברייאנט נתן לה הרבה מאוד במשחק אגרסיבי, שבו הגיע לקו כמעט מתי שרצה (12 מ-12 מהעונשין), וזה עדיין לא הספיק (אי אפשר לקזז מ-25 הנקודות שלו איירבול לשלוש ברגע קריטי). בלייקני נתן לה הרבה פחות ממה שהיא רגילה, בזריקות קשות בדיוק מהסוג שהוא אוהב (ושגורמות לכל מאמן אחר באירופה למרוט כל שערה אפשרית מהגוף), וזה לא הספיק.
על הספסל היה פתרון מחוץ לקופסה, שחקן שיכול היה לשבור את התבנית הקבועה של הפועל וקצת לשקשק את העניינים. קוראים לו תמיר בלאט. אבל מה שטוב לדרבי בליגת העל עדיין לא מרגיש מספיק בטוח בשביל דימיטריס איטודיס ביורוליג, והאמת שאפשר להבין את זה. אפילו במשחק שבו יכולת ניהול המשחק של תומאס סטורנסקי, שאיטודיס מאוד סומך עליו, הייתה חסרה לו מאוד.
אריק שטילמן דיבר בפרק האחרון של "דאבל דריבל" על כך שקטש מאוד רצה בקיץ את ג'וש ניבו, גם אחרי שלל הפציעות שעבר בעונות האחרונות. אתמול אפשר היה להיזכר שוב מה עומד מאחורי האובססיה של קטש לגביו.
ניבו לא רק סיים עם דאבל-דאבל טיפוסי של 12 נקודות ו-10 ריבאונדים – הוא היה העוגן של ברצלונה, הגנתית והתקפית, מתחת לטבעת ובפיק-אנד-רול, בנעילה של הצבע ברגע הנכון ובשמירה על גארדים. זה היה המשחק הכי שלם שאפשר לצפות ממנו כסנטר, והוא היה הגבוה הכי משמעותי על המגרש. כשהמאצ'-אפ שלך הוא דן אוטורו, זה אומר הרבה מאוד.
ההפסד הזה הוא כנראה רק עוד מהמורה עבור הפועל תל אביב: יש לה כישרון בארגזים כדי למחוק אותו בניצחונות חוץ יוקרתיים על יריבות איכותיות מברצלונה, אלא אם כן שבוע הדרבים שמחכה לה בשבוע הבא יטרוף את הקלפים ויכניס אותה לסחרור. למזלה, מכבי כנראה תדאג שזה לא יקרה.
לביטוי "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו" מספר ישעיהו יש משמעות תנ"כית ומשמעות שגורה יותר בשפה העברית. במקור, הפסוק מספר את סיפור השיבה של עם ישראל לארצו והבטחה לשיקום ירושלים. בימינו נוהגים לפרש אותו כאמירה על איום קיצוני שמגיע מבפנים.
אני לא יודע אם מכבי תל אביב כבר נגעה בקרקעית, או שיש עוד תחתית חדשה ועמוקה יותר שהיא עוד לא הגיעה אליה. התשובה תגיע בשבועות הקרובים, וכל הסימנים מעל ומתחת לפני השטח מצביעים על אופציה ב'. אבל כבר לא צריך לחכות לעוד שפל אחרי התבוסה המהדהדת בדרבי השבוע, בערב בלתי נשכח של שבר כללי על המגרש וביציעים, כדי לקבוע שמכבי בדרך לאבדון בגלל אנשים שמגיעים מתוכה. זה כבר לא קשור לביתיות שאבדה בגלל המלחמה, לפציעות או לנחיתות תקציבית. זה רק ואך ורק הניהול.
למאמן עודד קטש, בתקופה הכי קשה שלו מאז שהגיע למכבי, יש אחריות עצומה על האין-הגנה. וגם על ההתקפה, שביותר מדי רגעים מספקת בעיקר מופעי יחיד שכונתיים של ג'ימי קלארק, ועל מערכת ששוב לא יודעת לשלב לתוכה את השחקן הכי יקר בסגל שלה.
המנהל המקצועי קלאודיו קולדבלה חתום על האין-רכש, שוב, בזמן שהוא מבקש מהאוהדים המיואשים בסך הכול סבלנות (הוא הסתכל על המאזן לאחרונה?). ומעל שניהם מרחפת גם העונה עננה של מחדל ניהולי מתמשך, שממדיו רק הולכים ונחשפים.
זה לא עוד משבר, זו לא עוד תגובה מאוחרת בהחתמה נחוצה, ובדרבי האחרון זה לא היה עוד הפסד. מה שקורה בשבועות האחרונים במכבי הוא שיאו של תהליך התפרקות, אבל זה לא עוד מאותו דבר. בשלב הזה כבר ברור שהכאוס בחלונות הגבוהים חלחל לא רק ליציעים ולאוהדים שרבים בינם לבין עצמם, אלא עמוק-עמוק למטה, לרצפת הייצור. לחדר ההלבשה.
ולכאוס הזה יש כתובת ברורה כשמש, ששמה כבר נשמע היטב בהיכל מהיציעים: משפחת רקאנטי (וגם שמעון מזרחי, שבחר בצד שלהם). הם ואין בלתם. הם שאחרי הדרבי היו צריכים להיות הראשונים שיוצאים למצלמות כדי להסביר, להתנצל, לקחת אחריות ולהבטיח לשנות, במקום לשלוח לחזית את קולדבלה וקטש.
הם שאחרי שנים של כישלונות גוררים את המועדון לקרבות בוץ משפטיים מכוערים, משאירים את הקבוצה כבר שבועיים וחצי בלי שחקן מחליף לאחד משלושת הגארדים הבכירים שנפצע, אפשרו בקיץ לפתוח את העונה עם החור הכי גדול באירופה בקו האחורי, וגם אחרי כל זה פשוט לא מבינים שביורוליג של 2026 אי אפשר לגרור רגליים בהחלטות על חיזוק, לחכות, להתפשר, למרוח, לחסוך. לא בקיץ, ובטח שלא תוך כדי העונה.
המיילים שנחשפו לאחרונה הם לא הסיפור: כמו שאמר שטילמן, דליפה של מידע פנימי על ידי אחד הבעלים לא יכולה לקרות במועדון תקין. מכבי היא כבר מזמן לא כזה.
המסקנה הכואבת גם היא כבר מובנת היטב לכל אוהד, כמעט: עד שמשפחת רקאנטי, על כל זכויותיה הרבות שהרוויחה ביושר לאורך שנים, לא תפנה דרך ותסיר את ידיה – בהסכמה או בכוח הבוררות – מההגה של מכבי, הסיכוי שלה לצאת לדרך חדשה שואף לאפס.
על המגרש, מכבי, בכליה הדלים עד כאב בקו האחורי (איך יכול להיות שאנחנו כבר בנובמבר וקיתון וואלאס עדיין איתנו?), תנסה לסחוב את העגלה לפני שהיא מידרדרת לתהום. ובמקביל, העיניים יהיו בשבועות או בחודשים הקרובים על הכדור החשוב באמת: הבוררות שתכריע אם מכבי יכולה לצאת לדרך של שיקום תחת בעלים חדשים שיזרים כספים משמעותיים, או שהריקבון העמוק ימשיך להתפשט.
הערב בבלגרד נגד פרטיזן (21:45), קטש והשחקנים ינסו להתחיל לעצור את הקטסטרופה, להתחיל לשמור על קשת השלוש, ואולי ללחוץ על דוושת הבלם בעוד עונה שהולכת לטמיון. רק שבניגוד לעונה הקודמת, נראה שההיכל כבר לא יציל את מכבי מהתנגשות מוקדמת מאוד בקיר.
מה דעתך על הכתבה?