כשהפריבילג הנצחי הפך לאנדרדוג אהוד: הערב שישנה לאנתוני בנט את העונה?

1. בין אנקרה לקרשיאקה: תשעה חודשים, אך כמעט ללא הבדלים

* 21.6 שניות לסיום, שון קילפטריק מחטיא מהעונשין (1), 81:83.

* 19.9 שניות לסיום, אנתוני בנט מבצע עבירת תוקף, 81:84.

* 8 שניות לסיום, קייזר גייטס מחטיא מהעונשין (2), 83:84.

* 8 שניות לסיום, קייזר גייטס מחטיא מהעונשין (3), 83:84.

* 0.3 שניות לסיום, בונזי קולסון יורה שלשת ניצחון, 86:84.

ושוב, הפועל ירושלים מארחת יריבה טורקית בארנה.
ושוב, היא כבר מריחה את הניצחון וממש נוגעת בו.
ושוב, היא מפסידה בתום מהפך דרמטי.

כך קרה במשחקם הביתי הקודם של האדומים בליגת האלופות, לפני תשעה חודשים, כשנכנעו לטורק טלקום אנקרה 78:77 ובדיעבד גזרו על עצמם את ההדחה המוקדמת; כך קרה אמש (שלישי), במשחק הפתיחה של העונה החדשה, כשנוצחו 86:84 בידי פינאר קרשיאקה.

וכשזה נגמר כל כך גבולי וכל כך צמוד, תמיד תימצא הנקודה שאולי היא הייתה הקריטית, ואולי בה הכול ירד לטמיון. בשלוש החטאות העונשין ב-21 השניות האחרונות (או בעשר ההחטאות לאורך המשחק); בשריקה לעבירת התוקף המיותרת – והמפוקפקת – של בנט; בכל אחת מ-20 ההחטאות לשתיים (11 מ-31, 35%).

ירושלים נלחמה, וכמעט הצליחה להפתיע את עצמה כשהגיעה לעמדת ניצחון. היא ניצלה את העובדה שמדובר בהופעתה הרשמית הראשונה, וליריבתה הטורקית לא הייתה אפשרות להכיר אותה לעומק ולהתכונן אליה כראוי. בניגוד למרבית משחקי ההכנה, לקבוצה שמנגד לא היו כלים להעניש אותה על הבור שנפער מתחת לסל. אבל, כמו שאמר המאמן אורן עמיאל, "בסוף אנחנו צריכים לנצח, זה הכי חשוב, ואת זה לא עשינו".

2. בלי סנטר ועם סלים פרוצים

בנט היה הגיבור הטרגי של הערב, ואם יש מישהו שההפסד לא הגיע לו – זה הוא. מה לא נאמר, נכתב ודווח עליו ביומיים שלפני המשחק: שהוא את דרכו בירושלים כבר סיים, שהוא בספק להתמודדות בגלל פציעה, או שבכלל לא ישחק, ואולי בכל זאת כן, ולבסוף הוא פתח בחמישייה וכבר בדקה הראשונה הספיק לרשום סל, החטאה, ריבאונד והשתטחות על הפרקט.

הוא סיים עם 22 נקודות, חמש שלשות, שמונה ריבאונדים ומדד 25 ב-23 דקות. עד כמה המספרים האלה נדירים – יעיד הנתון הבא: הזר האחרון שקלע יותר מהקנדי בהופעת הבכורה שלו במדים האדומים היה וויל סולומון, הוא ולא אחר, לפני 18 שנים.

בין בנט לאוהדים בירושלים נוצר חיבור מעניין. בכל פעם שהוא יורד לספסל, ולפעמים גם כשהוא יורד להגנה, הוא פונה ליציע בתנועות ידיים ומנסה לעורר את הקהל. הוא מקבל חיבוק מיידי, וכבר סיפר אחרי הניצחון על בני הרצליה בגביע ווינר ש"זאת הפעם הראשונה שאוהדים שרים לכבודי כבר מהמשחק הראשון". אז תחנת היציאה בחוזהו כבר כאן, ובעקבות התצוגה המשכנעת מאתמול הוא יישאר. זה לא מבטיח את מקומו בקבוצה עד תום העונה, אבל עצם העובדה ששרד את הניפוי הראשון אולי תנסוך בו ביטחון.

בנט, אולי בפעם הראשונה בחייו, כבר לא נספר בתור הפריבילג הנצחי שנבחר במקום הראשון בדראפט למרות שלא הגיע לו, אלא נהנה – לפחות מכיוון היציעים – מאמפתיה השמורה לאנדרדוג שנעשה לו עוול. לאור מחול השדים שהתנהל השבוע סביב עתידו, חייבת להישמע תהייה: גם אם קבוצה מחתימה שחקן עם רזומה בעייתי, ובאופן טבעי היא רוצה למזער סיכונים ולהכניס לעצמה אופציות יציאה מהחוזה, מדוע להעלות מלכתחילה את האפשרות שייחתך אחרי משחק רשמי אחד בלבד? מי יכול להוכיח את עצמו בזמן מזערי כל כך?

ייתכן כי מי שעתידו אינו מובטח הוא בכלל ת'ון מייקר, שנראה תלוש, לא מחובר ואף אבוד מתחת לסלים ביותר מדי מקרים. אם בקו האחורי ירושלים יכולה לבנות על שון קילפטריק וג'יילן אדאמס כדי לחפות על ערב חלש של רטין אובסוהאן (ולבנות עליו שיחפה עליהם במקרים הפוכים), הרי שמתחת לסלים היא מוגבלת הרבה יותר, והקבוצה הזאת משחקת למעשה בלי סנטר ועם סלים פרוצים.

3. לא כל משחק חורץ גורלות

מוקדם להעריך לאן נושבת הרוח אחרי משחק אחד מבין 12 שיהיו בסך הכול בבית ב'. ועדיין, לא יהיה זה תלוש לומר שבדרך כלל – כשיש רק ארבע קבוצות ושישה מחזורים – משמעותו של הפסד ביתי ליריבה שמסומנת מראש כפייבוריטית היא שהמקום הראשון מתרחק. מתרחק מאוד.

יש לכך השפעה מיידית בשיטה החדשה של ליגת האלופות, משום שרק ראשות הבית מבטיחה כרטיס לטופ 16; מקומות 3-2 יצטלבו עם מקבילותיהן לסדרת פליי-אין של הטוב משלושה. אז לא, ירושלים לא תסיים את העונה בשבוע הבא גם אם תפסיד שוב בבית.

בשבוע הבא מנרסה תגיע לבירה, והאדומים יבחנו את יכולתם להתברג בכל זאת בצמרת הבית; אחר כך הם יקיימו שני מפגשים רצופים מול סטאל אוסטרוב, הקבוצה שכולם רוצים להכניע כדי להימנע מהדחה אוטומטית מהמקום האחרון; הם יחתמו את השלב הזה בשני משחקי חוץ קשים בספרד ובטורקיה.

4. "אני עובד קשה מדי יום. זה האדם שאני"

לקראת הפוזשנים ההגנתיים המכריעים, הציב עמיאל את השומר הטוב ביותר שלו בקו הקדמי (בעצם, השומר היחיד שלו בקו הקדמי), איתי שגב, על המגרש, הרחק מהסל, כדי שיהיה זה שימנע הפגזות משחקני החוץ של קרשיאקה. יש היגיון בהחלטה הזאת; יש היגיון בהוראה לשלוח את מייקל רול לקו העונשין, במצב 81:84, כדי למנוע ממנו אפשרות להשוות בשלשה; וייתכן שזה היה גם אופן הטיפול בקולסון בפער דומה, כמה שניות מאוחר יותר, אלמלא ההחטאות של קייזר שטרפו את הקלפים ומנעו את האפשרות הזאת.

ומי קלע לבסוף את סל הניצחון, ולא בפעם הראשונה? ה-MVP של העונה שעברה. רק בסוף השבוע האחרון ירה קולסון 7 מ-9 לשלוש בדרך ל-41 נקודות מפלצתיות בליגה הטורקית, והפעם קצת חרק. ממש קצת. עד שעלה לשלשה המכריעה בירושלים, הוא עמד על 0 מ-3 מחוץ לקשת, ובכל זאת מצא דרכים אחרות להיות השחקן המצטיין, הטוב והמועיל בקבוצתו. הוא ירד מהמגרש עם 22 נקודות, 13 ריבאונדים, וכמובן, שלשה אחת.

"אני משקיע ועובד קשה על המשחק שלי מדי יום", סיפר קולסון. "זה האדם שאני. אני רוצה להיות שחקן גדול, ואני מקבל הרבה ביטחון מהחברים שלי לקבוצה. ברור שלקלוע סל ניצחון זה ברכה, אבל אני צריך עוד להשתפר".