1. ווילבקין 3 מ-4, מכבי תל אביב 1 מ-12
מכבי תל אביב ניסתה. היא באמת ניסתה. בהתקפה הראשונה של המשחק נגד הכוכב האדום בלגרד, היא אפילו הכניסה כדור פנימה לג'יילן ריינולדס. וסקוטי ווילבקין? הפעם, הצהובים היו בטוחים שהוא לא ישחק אחד נגד חמישה, ומאמן, ועוד שבעה על הספסל. חמש דקות וחצי חלפו עד שלקח זריקה ראשונה לסל.
אז מכבי ניסתה. אז מה? את ארבע הדקות הראשונות היא סיימה בארבע החטאות, חמישה איבודים ופיגור 10:0. הסרבים רצו לוודא שווילבקין לא "יעשה להם באיירן מינכן". אז בהתקפות שלהם, הם שלחו את סטפן לזארביץ' לטייל איתו בפוסט אפ, ובהגנה – בכל פעם שהכוכב בצהוב קיבל כדור – הוא זכה לשומר שרירן ותוקפני, ולעיתים אף לשניים כאלה.
אז מכבי ניסתה. אז מה? 13 דקות בתוך המשחק, היא עמדה על 13 נקודות. תשע מהן נקלעו על ידי ווילבקין, עוד שתיים הגיעו מאסיסט שלו, והיה גם סל אחד שממש נקלע בלעדיו. בזמן שהוא פגע ב-3 מ-4 מהשדה, תשעת חבריו האחרים נתקעו על 1 מ-12, והכוכב האדום כבר ברחה ל-15 נקודות יתרון.
ואז הגיע הרגע. הרגע השנתי, יש לציין. יאניס ספרופולוס הזעיק פסק זמן, ובמודע, או שלא, נולדה מסקנה חדשה-ישנה: שוב מכבי תל אביב תלויה באנג'לו קלויארו. ההוא שנוטים לא לספור בתחילתה של כל עונה, ובתוך זמן קצר הופך לשחקן מפתח. ב-35 שניות הוא קלע תשע נקודות רצופות, והרים את יד אליהו באוויר.
אלא שההיכל נחת במהירות וחזר לחוף מנורה מבטחים. הכוכב האדום היא קבוצה מוגבלת ולא אתלטית במיוחד, עם תקרת זכוכית לא גבוהה; מי שאמור להיות כוח האש המרכזי שלה, אוסטין הולינס, אפילו לא שיחק, והיא בכלל הופיעה עם זר אחד. ולא סתם זר, אלא נייט וולטרס, שבחצי עונה בצהוב הספיק למתג עצמו לנצח כשותף האידיאלי של ווילבקין. לא סתם זר, אלא אחד שמכבי בחרה לוותר עליו.
2. מספרים שמזכירים את עונת חמשת המאמנים
בבלגרד בנו השנה קבוצה ותיקה ומנוסה. וגם אם היא מבוגרת, היא עדיין חזקה, מרפקנית, אגרסיבית, אינטנסיבית ועוד כמה מילים שנגמרות בסיבית. ומול קבוצות רכות כמו מכבי תל אביב – לפחות מכבי של פתיחת העונה, כי קורונה וזה – לא צריך יותר כדי לשבש לחלוטין את משחק היריבה.
לזבזדה היה עוד יתרון: לפחות אמש, היא הייתה קבוצה מאומנת. מאז צעדה מכבי ביתרון השיא שלה על באיירן, 20:37 בשבוע שעבר, היא הובסה בידי הבווארים והסרבים בתוצאה 123:95, לאורך 64 דקות וחצי. זו לא טעות: 123:95. 95 נקודות היא קלעה, ולא פחות מ-123 היא ספגה. באולמה.
הצהובים אמנם נמנעו משבירת שיא הקליעה השלילי ההיסטורי שלהם ביד אליהו (54 נקודות נגד אולימפיאקוס בעונת 1999/2000), אבל סגרו רצף של שני משחקי בית שבהם לא הצליחו להגיע ל-70. זה קרה להם בפעם הקודמת בעונת חמשת המאמנים ב-2017. גם אז, אגב, אחת משתי היריבות הייתה הכוכב האדום.
3. שווה 87% מהעונשין, ולא ביקר העונה על הקו
מכבי תל אביב החזירה העונה לשורותיה את ריינולדס; כשלבש צהוב, לפני שנתיים, הוא לא הספיק להטביע חותם – אבל אשתקד היה אחד הסנטרים ההתקפים היעילים ביורוליג. באיירן עבדה עבורו ובשבילו, והוא התאים בצורה מושלמת לשיטה של אנדראה טרינקיירי. למרות הריבים ביניהם, נראה שיש לשחקן האמריקאי למה להתגעגע.
אחד הנתונים המדהימים שריינולדס הציג בעונה שעברה היה אחוז העונשין שלו. על אף שסנטרים מועדים מראש לפורענות בתחום הזה, האיש דייק ב-87.5%, 75 מ-86. הוא ביקר על הקו אחת ל-10.4 דקות בממוצע, וניצל היטב את היתרון שלו.
ובתל אביב, המקום בו שחקני פנים (שאינם קרויים אותלו האנטר ו/או סופוקליס שחורצאניטיס) לא הצמיחו דשא כבר עשור? בתל אביב ריינולדס מתקשה מעט יותר. בניגוד לימיו בבאיירן, הוא לא החטיא מהעונשין – אבל זה קרה בעיקר כי הוא לא הגיע לקו אפילו פעם אחת. ב-41 דקות, לאורך שני משחקים, הסנטר המוביל בצהוב לא סחט עבירה אחת בזריקה, או אחרי גבול העבירות הקבוצתיות.
ואם מקרה ריינולדס אינו ממחיש כמה המשחק הקבוצתי במכבי לא עובד, אז מה ימחיש את זה? או, הנה עוד דוגמה. ג'יימס נאנלי. הפורוורד הגיע לישראל כשהוא חמוש ב-48.5 אחוזים מרשימים לשלוש לאורך הקריירה ומדורג במקום הרביעי בתולדות היורוליג (99 מ-204). את השלשה ה-100 צלף כבר בדקה הראשונה שלו בצהוב, אבל מאז נתקע על 1 מ-9.
זה לא רק עניין של כושר קליעה או של הגנה משובחת מצד היריבות. גיא פניני, אחד שחווה דבר או שניים בעמדת הסמול פורוורד שמוכרת היטב לנאנלי, הסביר פעם כיצד אפשר לראות דרכו את מצבה של הקבוצה: "ברגע שהקבוצה רצה והתרגילים עובדים, אני אקבל את הזריקות שלי ואעשה את הדברים שאני טוב בהם. ברגע שכל אחד עושה מה שבא לו, אני האחרון שייראה טוב". נראה שזה נכון גם הפעם.
ווילבקין, אם כך, לא אמור לסחוב את הקבוצה לבד (וכל עוד יעשה זאת, היא תיתקל בתקרת זכוכית). ריינולדס מרגיש בודד לחלוטין, ונאנלי אינו מצליח – בינתיים – להפיק מעצמו את מה שידע לעשות כל כך טוב בפנרבחצ'ה ובאולימפיה מילאנו. יפתח זיו ורומן סורקין נמצאים עדיין בטירונות קשוחה, השמורה לרוקיז ביורוליג, ודרק וויליאמס נקלע לתת כושר גופני, אבל לפחות יכול להיעזר בנסיבות מקילות.
כל הדברים הללו הם אמת לשעתה, ומובן שאנחנו במחזור השני, ובסופו של דבר מדובר רק בהפסד אחד, והכול עוד יכול וצריך להשתנות. השיבוץ הנוח זימן למכבי תל אביב חמישה משחקי בית בשבעת המחזורים הראשונים, ורק אחת מבין המועמדות לזכייה ביורוליג תגיע ארצה בחודשיים הקרובים; אלא שאם לא שומרים על הביתיות, ולא נמנעים מהחלקות מיותרות נגד יריבות מהתחתית, לוח המשחקים הזה עלול להפוך למעמסה ולנטל על האלופה הישראלית. אם תצבור עוד הפסד, ועוד הפסד, היא תגיע למפגשים עם הקבוצות החזקות באמת כשהיא כבר סוחבת מטען חורג על הגב.
4. איך נשאר לו פסק זמן?
ואיפה ספרופולוס בכל הסיפור הזה? באופן טבעי, למאמן שמגיע לעונה רביעית במכבי יש תאריך תפוגה; מאז ההצלחה הכבירה ב-2020, שנעצרה בגלל פרוץ המגיפה, עבר זמן ממושך מדי, והזיכרון ממנה כבר מעומעם. אם היווני לא יצליח לייצר רצף ניצחונות בקרוב, הוא עלול לראות שוב פקקים בשערי היציאה בזמן שהשחקנים עדיין על הפרקט, ולשמוע שריקות בוז לקבוצתו בירידות לפסקי הזמן. כמו אתמול, הערב שבו הוא כנראה יצא מהקונצנזוס; לראשונה מאז נחת בתל אביב והפך ליקיר הקהל, נשמעו ביציע תהיות בקול רם על דברים הקשורים בשעת לילה ספציפית ומאוחרת במיוחד.
שני פסקי זמן המחישו אתמול את הבעייתיות בניהול המשחק של ספרופולוס. בפיגור 51:37, כשעל השעון 57 שניות לסיום הרבע השלישי, הוא נזעק כדי לעצור במעט את השטף והשצף הסרבים. כשהשחקנים חזרו, נמצאה על המגרש חמישייה די מוזרה, בלשון המעטה: זיו, ג'ון דיברתולומאו, קלויארו, עוז בלייזר וסורקין; במקום ללחוץ על הדוושה, ולנסות לבנות מיני מומנטום בשניות המעטות שנותרו, המאמן העדיף לתת אוויר לשחקנים המרכזיים, העמיד הרכב שלא מסוגל לייצר סל והעמיק את הבור כשהגיע לרבע הרביעי במינוס 17.
היה עוד פסק זמן, תמוה משהו, 53 שניות לתום המשחק. אז אפשר לשאול למה ספרופולוס היה זקוק לטיים אאוט הזה, כשההתמודדות נמצאת כבר בלב ליבו של זמן הזבל, אבל השאלה המעניינת יותר היא אחרת: איך בכלל נשאר לו פסק זמן ברגע המאוחר הזה?
