1. שובה של המאניה דיפרסיה
רק 3,000 צופים הורשו להיכנס ליד אליהו ב-4 במרץ 2020, והצליחו לייצר אווירה מחשמלת, כאילו לא היו סביבם כ-8,000 כיסאות מיותמים. מכבי תל אביב זכתה בניצחון יוקרתי ודרמטי על האלופה שבדרך אנאדולו אפס, והקהל – כהרגלו – נפרד בקריאות "יאניס, יאניס" ושירת "סאגאפו" (אני אוהב אותך, ביוונית) למאמן יאניס ספרופולוס. גם האוהדים שהיו שם אז, לא שיערו שיורשו לחזור להיכל רק כעבור שנה.
646 ימים חלפו מאז. שנה, שמונה חודשים ושישה ימים, שבמהלכם רכבו הצהובים על גלי ההצלחה הקסומה ההיא והשתמשו באשראי המוצדק שצברו עד עצירת הקורונה. ואתמול (חמישי) זה נגמר. העונה שעברה נמחקה מספרי ההיסטוריה בגלל ההגבלות והיעדר הביתיות, אבל בעונה הנוכחית חזרה המאניה דיפרסיה הידועה לשמצה לתקוף את תל אביב.
בכל ימיו כמאמן מכבי, זכה ספרופולוס לתהילה ולאהבה מהיציעים, כפי שקיבלו לפניו רק אלופי אירופה כמו פיני גרשון ודיוויד בלאט. ונראה שאת מאורעות ההפסד אמש, 85:74 לאוניקס קאזאן, אפשר אולי לצרוב בתודעה כ"מבצע שעון החול". ברגע שהיווני ספג שריקות בוז וקריאות "תתפטר", ובחר לתקוף בחזרה את האוהדים – גם אם התכוון לאירוע הנקודתי סביב החלפתו של עוז בלייזר – המסר וההתרשמות הם שתחילת הסוף הגיעה.
יש עוד נקודה שמשיקה בין ספרופולוס לשמות האגדיים שהוזכרו כאן: הוא היחיד ב-30 השנים האחרונות, מלבד בלאט, שעמד על הקווים במועדון במשך ארבע עונות ברציפות. לא מדובר בנתון מובן מאליו, משום שלמאמן במכבי תל אביב יש תאריך תפוגה, ובדרך כלל הקדנציות בתפקיד הזה נמשכות הרבה פחות זמן. האם מעמדו של המאמן על הפרק? האם ההפסד האחרון היה אחד יותר מדי? האם הפסדים נוספים במחזור הכפול הבעל"ט, נגד פנרבחצ'ה (בחוץ) ואפס (בבית), יחרצו את גורלו? לכל השאלות הללו אין כרגע תשובה ברורה; מה שברור הוא שבמידה לא מבוטלת איבד היווני את אחד הנכסים החשובים והמשמעותיים שהיו בידיו מאז נחת בארץ ב-2018 – המעמד הציבורי.
2. ללמוד מסשה ג'ורג'ביץ'. כן, כן
וכשמנתחים את מה שקורה במכבי תל אביב מודל 2022 – כמו גם מודל 2021, ומודל 2020, ומודל 2019 – הכול מתחיל ולפעמים גם נגמר בסקוטי ווילבקין. גם הוא, בדומה לספרופולוס, זכה לקרדיט עצום על עונת הקורונה הנוצצת, שבה הצהובים הבטיחו, די בזכותו, את מקומם בפלייאוף בפעם היחידה בשבע השנים האחרונות; אבל גם עליו חלה עתה חובת ההוכחה, ונשאלת השאלה "האם הוא מסוגל להוביל קבוצה להישגים אמיתיים?", משל היה אלכסי שבד או מייק ג'יימס – ולא בפן החיובי. אז כן, גם שבד לקח את חימקי מוסקבה פעמיים לרבע גמר היורוליג, וגם ג'יימס הצעיד את באסקוניה לפיינל פור. ועדיין.
בשני ההפסדים הדרמטיים, לריאל מדריד ולקאזאן, ווילבקין היה זה שהצעיד את מכבי ליתרון בתום שלושה רבעים; ב-60 הדקות הללו הוא צבר 30 נקודות, ב-50 אחוזים מהשדה, עם מדד 36. מספרי MVP. ודווקא ברבע הרביעי, ברגעים שעבורם ובזכותם הפך לכוכב העל שהוא, הגארד בגופייה מספר 1 קרס. ואלו הם הנתונים: שתי נקודות, 0 מ-11 מהשדה ומדד מצטבר של 7-.
האם ווילבקין אשם בכך? ברור שכן, אבל ברור גם שהאחריות אינה רק עליו – הלוא הוא כבר הוכיח לא פעם בעבר (עונת 2020, שוב את כאן?) את יכולותיו בקלאץ'. יותר מדי דברים משתבשים בשטף הקבוצתי ברגעי ההכרעה, ובראשם הנטייה לחזור להרגלים המגונים ולהביט על הכוכב מכדרר, מכדרר, מכדרר ולוקח את המשחק על עצמו. ומנגד – האם שימוש היתר בווילבקין בשלושת הרבעים הראשונים גוזר עליו להגיע מותש ונטול אנרגיות לדקות החשובות באמת? בהחלט ייתכן.
פנרבחצ'ה של העונה אינה מודל לשום דבר, אבל אתמול היא יצאה מסנט פטרסבורג עם ניצחון טקטי מרשים. סשה ג'ורג'ביץ' ידע שבלי מרקו גודוריץ' ומריאל שאיוק, הקו האחורי שלו עלול להתברר כדליל מדי, ונטל סיכון מחושב: הוא החליט לוותר מראש על החמישייה הבכירה שעומדת לרשותו (פריאיי הנרי, ננדו דה קולו, דיישון פייר, דווין בוקר ויאן וסלי), ובכל רגע נתון הציב לפחות מחליף אפרורי אחד או שניים, דוגמת מטג'אן בירסן, שחמוס האזר וטאריק ביברוביץ'.
למעשה, המאמן הסרבי השתמש בהרכב הטוב ביותר שלו למשך 94 שניות בלבד, במהלך הרבע הרביעי, וזה עבד. וסלי קלע 15 נקודות ברבע הראשון בדרך לשיא קריירה של 32, ודה קולו קלע 11 ב-12 הדקות האחרונות, כדי להוביל את הטורקים אל היעד הנכסף והמפתיע.
3. התסריט משתנה, ורק סצנת הסיום קבועה
אז מי היא מכבי תל אביב האמיתית? זו שפתחה בצורה נוראה את העונה, עם ניצחון ניסי על באיירן מינכן מוכת הקורונה, והובסה אחר כך בידי הכוכב האדום בלגרד ואולימפיה מילאנו? או בכלל זאת שטסה לרצף של חמישה ניצחונות והביסה את ברצלונה? ואולי זו שהתגלתה בשלושת השבועות האחרונים – כשכל אחד ממשחקיה התפתח בצורה שונה לחלוטין, ורק דבר אחד נותר כשהיה: ההפסד בסיום? לאולימפיאקוס היא נכנעה ללא תנאי והובסה כבר ברבע הראשון, בברלין היא נוצחה בידי יריבה נחותה כמו אלבה, במדריד כמעט הפתיעה את האריות של ריאל, ובחזרה הביתה קרסה בדקות הסיום של משחק מאסט נגד קאזאן.
ספרופולוס בנה הקיץ את אחד הסגלים הכי מוכשרים ואקספלוסיביים שנראו ביד אליהו, לפחות ב-15 השנים האחרונות, אבל בארבעה מששת המשחקים האחרונים הוא הצליח להגיע רק פעמיים ל-80 נקודות. "מכבי היא אחת היריבות שהכי קשה לשחק מולן", אמר מאמן ריאל, פאבלו לאסו, לפני המפגש נגדה בשבוע שעבר במדריד, ולא נקט בלשון הזה רק מטעמים דיפלומטיים; היווני, לטוב ולרע, הוא אחד שמעדיף להתרכז בשיבושה של היריבה ובהתאמה למצ'אפים שמוצבים מולו. במקרים רבים, יריביו זיהו זאת ומצאו עצמם מנהלים שתי רוטציות במשחק – את זו של קבוצתם, ואת זו של הצהובים, משום שכל חילוף שהם ביצעו, הוביל באופן אוטומטי לחילוף בצד הנגדי.
נראה שאין מקריות בעובדה שאת השבועות הטובים באמת שלה רשמה מכבי תל אביב דווקא כשווילבקין היה פחות דומיננטי כסקורר. הוא עדיין משך אליו את השומרים הטובים ביותר, הפגין גישה בריאה, פירגן לחבריו ואף השקיע יותר מתמיד בהגנה, אבל הותיר את מרכז הבמה לג'יימס נאנלי. ועדיין, השאלה שחייבת להישאל היא האם השניים הללו – שבאופן סיסטמתי מחזיקים את עמדת הסקנד גארד – יכול להפוך לצמד של ממש?
האם ווילבקין ונאנלי מסוגלים להיות טובים יחד, או שהצטיינותו של האחד באה בהכרח על חשבון האחר? מ-14 משחקי יורוליג, רק בשלושה הצליח כל אחד מהם – במקביל לשני – לעבור את רף 15 הנקודות (ובשלושתם מכבי ניצחה); רק בארבעה כל אחד מהם קלע חמישה סלי שדה ומעלה (ובארבעתם מכבי ניצחה); רק בארבעה שניהם פגעו יחד ב-40 אחוזים מהשדה (ובארבעתם, ניחשתם נכון, מכבי ניצחה).
