בדניפרו, אחת הערים המרכזיות באוקראינה, מתגוררים קרוב למיליון אנשים. הרחוב הראשי בה קרוי שלום עליכם, ויש בה קהילה יהודית ענפה, שמחזיקה בבית חב"ד הגדול בעולם, שני בתי כנסת, ישיבה, בית חולים פרטי ואולמות אירועים; נשיא המדינה, וולודימיר זלנסקי, הוא יהודי; ובפרופורציה אחרת לחלוטין, גם מאמן האלופה האוקראינית בכדורסל, פרומיטיי, הוא ישראלי-יהודי – ננו גינזבורג.
"לפני חודש, בחנוכה, בכל צומת בעיר הייתה חנוכייה", מספר גינזבורג בריאיון לוואלה! ספורט. "בסעודת ראש השנה הצמידו לי שני שומרי ראש, והושיבו אותי בשולחן הכבוד של הרבי… בכל פעם מחדש אני נפעם מהמבנה עם המנורה, שנראה מכל נקודה בעיר. יש כאן גם בית חולים יהודי מפואר, שקיבלתי בו את חיסוני הקורונה. אפילו התחברתי למאכל מקומי שדומה לגפילטע פיש".
גינזבורג מתגורר בדניפרו כחצי שנה, ואחרי הזכייה באליפות הוא מצעיד העונה את פרומיטיי למאזן 0:22 בפסגת הליגה המקומית, שלדבריו, "חזקה יותר מהליגה הצ'כית" שבה זכה בעבר בשש אליפויות עם נימבורק. היום (שלישי) הוא יחזור לישראל, לקראת המשחק נגד הפועל ירושלים בפלייאין של ליגת האלופות. זה לא יהיה ביקורו הראשון בבירה כמאמן זר, לאחר שב-2011 וב-2013 מנע מהאדומים את הכרטיס לטופ 16 של היורוקאפ. הסדרה הזו, אגב, לא תהיה האחרונה שבה יפגוש השנה יריבים דוברי עברית, מכיוון שבספטמבר הוא יארח עם צ'כיה את נבחרת ישראל ביורובאסקט.
– אחרי שכבר פגשת את ירושלים ועירוני נהריה במפעלים אירופיים, לאמן נגד קבוצה ישראלית עוד עושה לך משהו?
"ברור שזו הרגשה שונה מאשר לאמן בגרמניה או באיטליה או בכל מקום אחר. לא יהיה לי הרבה זמן להשלים פערים, מכיוון שיהיו לנו רק 48 שעות בארץ, אבל לפחות אזכה לפגוש את המשפחה. אני לא חושב שאזכה לקבלת פנים מיוחדת מהקהל. בביקורים הקודמים שלי בארץ זה לא קרה".
אם מפגש בין מאמן ישראלי לקבוצה ישראלית בשלב נוקאאוט אינו פיקנטי מספיק, הרי שהסדרה הזו תתובל במאפיין נוסף: אורן עמיאל, שפתח את העונה בירושלים ופוטר אחרי שלוש הופעות בלבד בזירה האירופית, הוא שותפו הנצחי של גינזבורג; במשך חמש שנים שימש כעוזרו בנימבורק, ואחר כך ירש אותו על הקווים במועדון הצ'כי.
– הופתעת ממה שקרה העונה לעמיאל?
"לא עקבתי באדיקות אחרי ירושלים בתחילת העונה, אלא רק לאחרונה. ראיתי שהתוצאות שלה בישראל היו בסדר, אבל היא נפלה פעמיים באירופה, וכבר נוצר כדור שלג. אני חושב שאורן סבל מחוסר מזל בעניין הגבוהים. אם סולימאן בריימו היה נשאר מלכתחילה, והיו מביאים עוד שחקן פנים מתאים, כמו שמנסים לעשות עכשיו עם ג'ון אגבונו, אני חושב שאורן היה מצליח. גם המאמן הכי טוב בעולם צריך קבוצה מאוזנת. אבל אין לי על מה להודות לו. הוא הוריש לי כמה בעיות"…
– אילו בעיות?
"לירושלים יש גארדים ברמה גבוהה מאוד, וזו קבוצה שמבינה את המשחק. את רטין אובסוהאן אני מכיר מנימבורק, וזה שחקן שהייתי לוקח לכל קבוצה. אני חייב להודות שג'יילן אדאמס הפתיע אותי. לא הכרתי אותו מספיק לפני העונה, והוא שחקן-שחקן".
גינזבורג (58) הגיע לפרומיטיי לקראת סיום העונה שעברה, כשדורגה במקום הרביעי בליגה. הקבוצה הוקמה רק ב-2018, והוא הוביל אותה לגמר הפלייאוף. את הזכייה באליפות השלימה למעשה בלעדיו, כשניהל את המשחקים בשלט רחוק. הסיבה: התחייבויותיו המוקדמות לנבחרת הצ'כית, שכבר פתחה בהכנות לטורניר הקדם אולימפי, ועליהן התריע לפני שחתם – כשאיש עוד לא שיער שהאוקראינים יגיעו כל כך רחוק.
– על זה שרים "אליפות בלי מאמן"?
גינזבורג צוחק. "כשבאתי, הקבוצה לא הייתה במצב טוב, לא מחוברת על המגרש וגם לא מחוצה לו. זה לא היה קל, אבל הכול התחבר לנו. הם ידעו מראש שלא אשאר לסדרת הגמר. אמרתי לעוזר שלי מראש מה צריך לעשות, ובסוף כל רבע דיברתי בטלפון עם עוזר המאמן השני. לא תרמתי יותר מדי, כי מי שעומד על הקווים, מרגיש טוב יותר את המשחק. העיקר שניצחנו".
– למדת משהו מפתיע על הכדורסל האוקראיני?
"גם האיגוד וגם בעלי הקבוצות רוצים לקחת את הכדורסל למקום שבו הוא היה לפני המלחמה, והם בונים אולמות במטרה לארח כאן את היורובאסקט ב-2025".
כשגינזבורג מדבר על הימים שלפני המלחמה, הוא מתכוון לקיץ 2013. בודיוולניק קייב השתתפה ביורוליג, כסף גדול זרם לענף, הנבחרת הגיעה למקום השישי באליפות אירופה, ופיב"א העניקה לה את אירוח היורובאסקט הבא. אלא שבפברואר 2014, בעקבות הדחת הנשיא ויקטור ינוקוביץ', שיגרה רוסיה כוחות צבא לחצי האי קרים. המלחמה בין המדינות, שלא נגמרה באופן רשמי עד היום, הנחיתה על הספורט באוקראינה מכה אנושה. הזרים האמריקאים ברחו ולא חזרו במשך כמה שנים, ואירוח אליפות אירופה התפזר בין ארבע ארצות אחרות.
מאחורי המועדון עומד האוליגרך היהודי וולודימיר דובינסקי, שמעוניין להשקיע בו כספים רבים ולהגיע איתו הכי רחוק שאפשר. מדובר באחד האנשים החזקים והמשפיעים באוקראינה, והוא אף הוכרז כמבוקש על ידי ה-FBI, זכר לימים חשוכים בעברו בארה"ב. "עצם העובדה שהוא בנה אקדמיה לצעירים ושיש לנו גם קבוצת נשים, מלמד שהוא מתכנן להישאר לטווח ארוך", מסביר גינזבורג.
– מה החזון שלו לקבוצה?
"זה לא שיש מטרה מוגדרת עם שעון חול ולוחות זמנים. המטרה כרגע היא להתבסס כקבוצה חזקה בליגת האלופות, וכן, במועדון מדברים גם על היורוקאפ ואפילו היורוליג בעתיד. אני מסביר להם שזה יהיה יותר מורכב ממה שהם חושבים, ושכסף לא מספיק כדי לבנות מסורת ולהגיע לרמות הכי גבוהות".
לקראת העונה הנוכחית התחמשו פרומיטיי וגינזבורג בארבעה זרים שהופיעו בעבר בישראל: דיאנג'לו הריסון, די ג'יי קנדי, כריס דואו ושון אוואנס. הם עברו שלושה סיבובי מוקדמות בדרך לשלב הבתים של ליגת האלופות, אבל אז הגיעה הסטירה המצלצלת. במשחק הראשון נכנעו האוקראינים בבית לטנריפה, בגלל שלשת ניצחון גדולה של ארון דורנקמפ (שהזכירה את מה שקרה באותו שבוע לירושלים ולעמיאל מול קרשיאקה ובונזי קולסון); ובמחזור השני הם הובסו בבית ב-22 הפרש בידי לודוויגסבורג. לבסוף הם סיימו במקום השלישי עם מאזן 3:3.
– עם כל השאיפות, היומרות והדיבורים במועדון על יורוליג, הגיעו שני ההפסדים הביתיים. התחלת להרגיש את הלחץ מבעבע?
"האמת שלא. באנו מהמוקדמות, והמטרה הייתה להיות הקבוצה הראשונה מאוקראינה שנכנסת לליגת האלופות. כלומר, עצם העלייה שלנו לשלב הבתים כבר היה בגדר הישג. גם העובדה שלקחנו אליפות הייתה מפתיעה, כי הקדמנו את זמננו. בדרך כלל זה לא קורה כל כך מהר. אנחנו זוכרים שעלינו ללכת צעד אחרי צעד".
פרומיטיי משחקת באולם קטן של 1,200 מקומות, ובליגת האלופות היא נודדת לאולם בז'פוריז'יה, המכיל 3,500 מושבים ומרוחק שעה וחצי נסיעה מהעיר. "בניית האולמות היא פרויקט ענק כאן", מספר גינזבורג. "בקרוב ניכנס לאולם אימונים חדש, שנבנה בכלום זמן. בקיץ, כשמנהל הקבוצה הראה לי אותו, הוא אמר שזה יהיה מוכן בנובמבר… התערבנו על ארוחה, וניצחתי, אבל לא הייתי מאמין שזה יקרה כל כך מהר".
– אני מניח שלאמן נגד נבחרת ישראל יהיה מיוחד יותר מאשר נגד קבוצה ישראלית.
"זה יהיה מיוחד ממש. המשחק בינינו בפראג שובץ למחזור האחרון, ואני מקווה ששתי הנבחרות כבר יעברו שלב, כך שזה לא יקבע להן. ישראל עשתה קפיצה מדהימה בשנים האחרונות, ובזמן הנכון ובמקום הנכון יכולה לעשות יופי של אליפות וגם להגיע לאליפות העולם. גדל בארץ דור מצוין, והשחקנים נמצאים עכשיו בגיל הנכון. גם בצ'כיה נהנינו מדור נהדר, אבל אצלנו החבר'ה כבר קצת מעבר לשיא".
– אחרי כל כך הרבה שנים באירופה, ננו שגדל ברמת השרון עדיין מתרגש כשהוא רואה שלג?
"אני חי עכשיו באוקראינה. אני מתרגש כשאני רואה שמש".
