השנה הייתה 2008. הרשתות החברתיות עוד היו בחיתוליהן, ומועדוני הספורט טרם התוודעו לפוסט ה-GameDay הקבוע שכל אחד מהם מפרסם ביומו של משחק. אבל אז, ב-14 בפברואר לפני 14 שנים, דווקא היה לברצלונה מה לבשר לעולם; שעות ספורות לפני שעלתה למפגש עם אוניקאחה מלאגה בפתיחת הטופ 16, פיטרה הקבוצה את המאמן דושקו איבנוביץ'. פיטרה – ולא טרחה למנות לו מחליף.
בפאלאו בלאוגראנה קיוו להנחית את אטורה מסינה, אבל המכשף האיטלקי לא הגיע העירה עד היום. ראשי המועדון החליטו להותיר את משבצת המאמן פנויה לקראת הקיץ, ולא להתחייב מראש למישהו שאינו מסינה. בינתיים, הם קידמו את עוזר המאמן האלמוני, שניסיונו על הקווים הסתכם בקבוצה אחת מהליגה השנייה בספרד, בכמה קבוצות מהליגות האזוריות בקטאלוניה ובקבוצה הבת ברצלונה ב'.
אותו אנונימוס הודח בסדרת רבע הגמר בידי מכבי תל אביב של צביקה שרף, וחזה בבאסקוניה זוכה באליפות ספרד – אבל נשאר עוד עונה. ועוד עונה, שבה הניף את גביע היורוליג. ואחריה המשיך לשש עונות נוספות. עד היום הוא נחשב לאחד המאמנים המוערכים והמבוקשים באירופה; קוראים לו צ'אבי פסקואל.
לא ברור אם אבי אבן סובל מפחד גבהים, ואם כן, בוודאי שלא כדאי לו להיתלות באילנות מקומתו של פסקואל. מכיוון שרק מחר הוא ישלים חודשיים בתפקידו – והוא רחוק עדיין מלנפק שורה תחתונה לקדנציה הראשונה שלו כמאמן בוגרים – ברור שאי אפשר להשוות בינו לבין אף אחד אחר.
אבל אבן הוא איש השעה. והוא ראוי לכל מחמאה והערכה על מה שהספיק לעשות בשמונת השבועות האחרונים. בשני עשורי היורוליג שחוותה מכבי תל אביב, רק ארבעה מאמנים הצליחו לרשום רצפים של שישה ניצחונות או יותר; ומי הם היו? פיני גרשון, ודיוויד בלאט, וצביקה שרף, ויאניס ספרופולוס. כל אחד מהם זכה באי אלו תארים, והגיע קודם לכן לפחות לפיינל פור, חוץ מהחמישי – אבן.
אבן, סליחה מראש על מה שיישמע כקלישאה חבוטה, הגיע לחדר ההלבשה ביד אליהו בצניעות. ולא בכדי; אחרי הפרידה ממאמן שהפך לפנים של המועדון, המסר במינויו של הסקאוט היה בעייתי מלכתחילה – ובעיקר שידר לשחקנים: מעכשיו, הכל תחת אחריותכם, ואתם תקבעו את גורלכם. והם הגיבו בהתאם.
הוא הפשיר שחקנים שהיו שרויים בהקפאה ממושכת. הצליח גייס מחדש ברווזים צולעים שנחשבו כבר מועמדים לעזיבה. יצא מהקיבעון של קודמו, ניסה הרכבים הרפתקניים והפחית את התלות בשני הזרים הכי ותיקים בסגל: המאמן החדש סירב להשלים עם המוטו של ספרופולוס, שלפיו "נחיה או נמות עם סקוטי ווילבקין", והפך את אנג'לו קלויארו למה שהוא אמור להיות בקבוצה בעלת יומרות – שחקן שביעי או שמיני ברוטציה, שעולה מהספסל כדי להביא אנרגיות של הגנה ולחימה, ובוודאי לא צריך להיות מלך הדקות (כפי שהיה לפני שנתיים) או אחד שהקבוצה תלויה בו במידה לא מבוטלת.
וכן, ההצלחה של אבן לממש את הפוטנציאל הגלום בסגל שנבנה הקיץ בתל אביב, מכניסה לפרופורציות גם את מה שעשה (או לא עשה) המאמן היווני שהפך לגיבור היציעים בהיכל מנורה מבטחים.
משחקה הקודם של מכבי תל אביב בפלייאוף האירופי התקיים ב-20 באפריל 2015. באופן סמלי, משחקה הבא במעמד יתקיים ב-20 באפריל 2022. האם תמו שבע השנים הרעות? כך או כך, היא מגיעה לרבע הגמר במומנטום הסוחף ביותר מבין שמונה המשתתפות – ומי יודע לאן זה עוד יוביל אותה.
הניצחון האחרון בעונה הסדירה, אתמול על פנרבחצ'ה, היה הפחות מרשים מבין השישה שרשם אבן מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. כל איבוד שטותי, וכל החטאה מיותרת, לוו במבטי תהייה בין יושבי ההיכל, שלא היו יכולים להתחמק מהשאלה: האם מכבי רוצה להפסיד כדי לקבל את אולימפיה מילאנו בסדרה ולא את ריאל מדריד, ולהימנע ממפגש אפשרי עם ברצלונה בחצי הגמר?
הצהובים, בוגרי ציבונה זאגרב ב-1999 ודרושפאקה ב-2016, הרוויחו ביושר את התהיות הללו, אבל מעבר לענייני מוסר וקארמה, נשאלת השאלה המקצועית – מדוע שמישהו יעדיף לקבל את מילאנו ולא את ריאל בעת הזו. הבלאנקוס מצויים במשבר מתמשך, שהחל למעשה כבר לפני כמעט שנה וחצי, ומתקשים לצאת ממנו. מסיבות ניהוליות, מסיבות מקצועיות, וכן, אולי גם בגלל מיצוי שאליו הגיע המאמן פאבלו לאסו בעונתו ה-11 בתפקיד.
סוד ההצלחה של ריאל היה בהמשכיות שהצליחה לייצר לאורך השנים. כשסרחיו רודריגס עבר ל-NBA, סרחיו יוי היה שם כדי להשתלט על הקבוצה במקומו. כשיוי נפצע, הקרקע הייתה מוכנה לפריצה המהדהדת של לוקה דונצ'יץ'. וכשהקוסם הסלובני פרש כנפיו ופרח לו, פקונדו קמפאסו התייצב והרשים.
אבל אנחנו כבר בשנת 2022, והתמונה הניבטת מריאל היא בלתי נתפסת: קבוצת הפאר העשירה הזאת נותרה למעשה עם רכז אחד בסגל. מדובר בסמל, בווינר ובכוכב מוערך, מוכח ומנוסה, שנמצא בשלב שבו הוא בכלל אמור להיות גיבוי למאני טיים, במקרה הטוב. אתמול, בהפסד הליגה לבילבאו (השמיני של הבלאנקוס בתשעת המשחקים האחרונים), יוי לקח 19 זריקות מהשדה וסיים עם 4 מ-13 לשלוש.
הקו הקדמי של ריאל הוא אולי הטוב ביותר באירופה: עם אדי טבארס לצד ונסן פוארייה בעמדת הסנטר, כשמאחוריהם גרשון יאבוסלה (ונגיעות של אנתוני רנדולף המשתקם) בעמדת הפאוור פורוורד, אזור הצבע במדריד מאיים וצפוף על כל יריבה. אבל מצבת הגארדים בקבוצה הזו היא מחפירה, לא פחות, בסטנדרטים שאליהם שואף המועדון הזה להגיע.
שורשי הרע נזרעו כבר בתחילת העונה שעברה. במועדון ידעו שקמפאסו מתעתד לעזוב במוקדם או במוקדם יותר לארה"ב, ולא נערכו. הם ניסו להביא את תומא הרטל, אבל נתקלו בווטו מכוער מצד ברצלונה שחתכה אותו. לאסו לא האמין בניקו לפרוביטולה (כפי שהוא לא מאמין כיום בנייג'ל וויליאמס גוס), וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, גם גבי דק שוחרר לטובת המרדף אחר חלום ה-NBA, רגע לפני המעבר לפלייאוף ביורוליג.
כל מה שקרה מאז, לא היה טוב יותר. הרטל הוא פלסטר לגיטימי לקבוצה שנתקעה בדצמבר, אבל ספק אם מי שבונה על פיינל פור אמורה להנחיתו בקיץ. וריאל הנחיתה. בתחילת העונה זה נראה מבטיח; הבלאנקוס טסו ל-20 ניצחונות ב-21 משחקים בכל המסגרות, ואיימו על ראשות הטבלה באירופה ובספרד, ודווקא מאז שובו של דק – עם או בלי קשר אליו – משהו באיזון הופר, התקלקל ונשבר.
ריאל, ערב הסדרה נגד מכבי תל אביב, נמצאת בשיא השפל. הרטל וטריי תומפקינס שוחררו בשבוע שעבר, לאחר שיצאו לבלות עד אור הבוקר לפני משחקה של הקבוצה באתונה, ויאבוסלה נקנס ב-20 אלף יורו. וכך, בגיל 34 יוי חזר להיות הרכז הראשון והדי יחיד שלה, ולאסו נאלץ לנסות כל מיני פתרונות כלאיים כמו אלברטו אבלדה, אדם האנגה ופאביין קוזר כמובילי כדור.
לא ברור אם התנאים הללו יספיקו למכבי תל אביב כדי לשוב לפיינל פור, בפעם הראשונה מאז הזכייה ב-2014. ריאל מעולם לא הפסידה בסדרה שבה החזיקה ביתרון הביתיות – ורק לפני שנה, במשבר דומה, היא הצליחה לשרוט, להציק ולעצבן את האלופה שבדרך אנאדולו אפס, ולגרור אותה לחמישה משחקים. דבר אחד בטוח: בסדרה הזאת, אולי יותר מכל סדרה אחרת, אף אחת אינה פייבוריטית.
מה דעתך על הכתבה?