לדן שמיר היה חוזה מובטח בניו זילנד ברייקרס לעונה הקרובה, וגם לזו שאחריה. אבל לפני כחודשיים וחצי הודיע שהוא עוזב. מודי מאור, שהוגדר "מאמן שותף" לצידו, נשאר כדי לתפוס את מקומו, וזה היה רק הפתיח לסיפור. על אף ההערכות – גם של שמיר עצמו – שהוא ישוב לאמן בליגת העל, הגיעה אחר כך בשורה מעניינת עוד יותר: הישראלי יאחד כוחות עם אטורה מסינה, וישמש עוזרו באולימפיה מילאנו.
"בסוף העונה האחרונה, החלטתי יחד עם המשפחה שהגיע הזמן לחזור לישראל. המועדון נפרד ממני, ולמחרת בבוקר קמתי והשארתי את הטלפון בחדר השינה. זמן קצר אחר כך אשתי סהר הביאה לי אותו ואמרה 'יש לך הודעה ממסינה. נראה לי שאני יודעת במה מדובר'", מספר שמיר בריאיון בלעדי לוואלה! ספורט.
"לא תיכננו לעשות עוד רילוקיישן, אבל סהר מספיק חכמה לדעת שאם מגיעה הצעה מאטורה, בטח בטיימינג כזה, יהיה לה פקטור משמעותי. גם הילדים עברו איתי כבר כל כך הרבה, שהם פשוט מחכים לטוויסט שתמיד בא בעלילה. כל אחד מהם הגיב בצורה אחרת, והבנו במהירות שאנחנו הולכים עכשיו לעוד תקופה מעניינת ומאתגרת".
– אז מלכתחילה, האפשרות שתחזור לאמן בישראל לא באמת עמדה על הפרק.
"רציתי לחזור לישראל, וזו הייתה הכוונה המקורית שלי – לאו דווקא משיקולים שקשורים לכדורסל, אלא יותר למשפחה ולחיים. במשך שלוש שנים כמעט לא ראינו חברים, ולא את המשפחה המורחבת. הייתי בטוח שאאמן כאן, וכבר היו לי שיחות עם כמה קבוצות, אבל לפחות בפן המקצועי, הכניסה של מילאנו לתמונה הקשתה עליי. ידעתי שזאת הזדמנות שלא תחזור".
– אבל היית כבר העוזר של מסינה לפני תשע שנים בצסק"א מוסקבה. רבים הופתעו שלא לקחת על עצמך משרת מאמן ראשי. אתה לא חושש לחזור ולמצב את עצמך כעוזר מאמן?
"אני חושש כל הזמן, באופן טבעי. אני אוהב להיות עוזר מאמן פעם בכמה שנים, בטח של אדם ומאמן כמו אטורה. זה מאתגר, אתה נמצא ברמה גבוהה, ולי זה כיף. אני יכול ללמוד ולהיחשף לדברים חדשים. אין לי פחיתות כבוד בקטע הזה. 14 עונות הייתי מאמן ראשי, ועוד שמונה עבדתי כעוזר. האגו שלי לא נפגע".
– אולי ההצעות שעמדו בפניך בישראל לא מספיק ריגשו אותך?
"לא, זה לא נכון. בקריירה של מאמן יש עליות ומורדות, ולפעמים הדברים לא תלויים בך. אתה צריך לעשות מה שנכון לך באותו רגע, וגם אם אני לא שלם עם כל החלטה, אני לא מאלה שמתחרטים בדיעבד. לא לכל אחד יש הזדמנות לחזור מאוסטרליה לטופ של היורוליג.
"השנה עם אטורה בצסק"א הייתה חשובה והשפיעה עליי מאוד, אבל לא מיציתי את העבודה איתו. בסוף אותה עונה הוא הלך להיות עוזר מאמן בסן אנטוניו, ואם הייתי יכול להמשיך לעבוד איתו, הייתי עושה את זה. ביני לבין עצמי, קיוויתי שיום אחד אוכל להתחבר אליו שוב. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו ושנזכרתי בו כשהוא פנה ואמר מה שאמר לי".
– אתה נוסע למילאנו לבד. אשתך ושלושת הילדים יישארו בישראל.
"כשהחלטנו לעזוב את ניו זילנד, וזו לא הייתה החלטה פשוטה, הסיבה המרכזית הייתה לחזור לישראל. הבן הבכור שלי כבר בן 16, והבנות בגילי 12 ו-9. מבחינה מנטלית אנחנו ישראלים, אבל הבנו שהישארות בחו"ל, מעבר לשלוש השנים שכבר עברנו, רק תרחיק אותנו עוד יותר מהבית. בעוד שנתיים יונתן יצטרך להגיע לארץ ולהתגייס לצבא, וגם קשיי השפה והמנטליות של הבנות יהיו גדולים יותר. החלטנו שמקומנו בישראל. העובדה שנוצר עוד שינוי, ואני הולך למילאנו, לא שינתה את הצורך של המשפחה להיות כאן".
מבחינה מקצועית, התקופה של שמיר (47) בניו זילנד לא הייתה מוצלחת במיוחד; בעונתו הראשונה החמיצו הברייקרס את הכרטיס לפלייאוף בליגה האוסטרלית, ובשנתיים האחרונות – כשמגיפת הקורונה והמדיניות הקיצונית של הממשלה המקומית קובעות את הטון – קבוצתו סיימה בתחתית. אשתקד נקלעה למקום הלפני אחרון, והעונה סיימה בקרקעית הטבלה עם מאזן 23:5.
– מה השתבש?
"עם כמה שאנחנו רוצים לנתח ולבקר את עצמנו, הגענו למסקנה שאי אפשר ללמוד כלום מהשנתיים האחרונות. קשה להבין מרחוק את הסיטואציה, שרק הלכה והידרדרה עם הזמן. בהתחלה, עם פרוץ המגיפה, נכנסנו לפגרה של 11 חודשים, ולא יכולנו להביא שחקנים לניו זילנד. אחר כך, בעונה השנייה, יצאנו לאוסטרליה ולא יכולנו לחזור. פעם בשבועיים או שלושה שבועות עברנו ממקום למקום, שיחקנו שניים או שלושה משחקים, וארזנו את המזוודות כי גילו כמה מקרי קורונה בודדים באותה עיר. המשפחה שלי נשארה בניו זילנד, ולא התראינו במשך חצי שנה.
"הייתה תקווה שכל זה ישתנה בעקבות החיסונים, אבל גם זה לא קרה. אין לך שום משחק בית, שום מאפיין של קבוצת כדורסל נורמלית, ואתה הופך לנווד. היינו במוד של הישרדות, בזמן שכל הקבוצות האחרות בליגה האוסטרלית חיו חיים נורמליים לחלוטין. הסיטואציה הכי קיצונית הייתה העונה, כשגרנו במשך חצי שנה במלון דירות במלבורן, עם שלושת הילדים. כל מי ששומע את הסיפורים שהיינו צריכים להתמודד איתם, שואל אותי למה לא קמתי ועזבתי באיזשהו שלב".
– למה לא קמת ועזבת באיזשהו שלב?
"לא חשבנו לחזור לארץ, כי זה בכלל לא היה אפשרי בהתחלה, ואחר כך נגררנו לזה. חשבנו שהחיים יחזרו לשגרה, ויש גם את שיקולי הפרנסה. לחזור לישראל? זה סוג של בריחה מסובכת מאוד. אמרנו שנחכה לסוף העונה, וכשזה קרה, אפשר כבר היה להיכנס שוב לניו זילנד. החזרנו את הילדים לחצי שנה לבתי הספר, והחלטנו שהספיק לנו ושבסוף שנת הלימודים אנחנו חוזרים לארץ".
– ומעבר לכדורסל, מדיניות ה"אפס הדבקה" של ראשת הממשלה בניו זילנד העסיקה רבים בכל העולם. איך היה לחיות תחת המגבלות האלה?
"החודשים הראשונים היו מדהימים, אחרי הסגר שכל העולם עבר. אתה אמנם בסוג של כלא, כי אי אפשר להיכנס לניו זילנד, ומי שיוצא לא יכול לחזור, אבל בתוך המדינה חיינו בצורה חופשית. אני לא אפידמיולוג ולא נכנס לתחומים שאני לא מבין בהם, ואני מבין שהמחשבה הייתה שנסגור את עצמנו בצורה הרמטית, נהיה נקיים לחלוטין – וברגע שיתחסנו, נפתח את הגבולות. אם זה היה מצליח, זה היה יכול להיות אדיר. אבל אחרי שלוש שנים התברר שזה לא עובד ככה.
"ניו זילנד הייתה אולי האחרונה בעולם לחסן, וגם אז, אחוזי ההתחסנות היו נמוכים, כי החיים נמשכים לכאורה כהרגלם ואנשים לא ממהרים לבוא. ואז גילו שהחיסוניות דועכת. רק לפני ארבעה חודשים הבינו שצריך לפתוח את הגבולות".
– מה הסיטואציה הכי קיצונית שנתקלת בה?
"היה לי שחקן, טום אברקרומבי, ניו זילנדי, מחוסן, אב לשלושה ילדים. בהכנה לעונה הוא נפצע כשהיינו במלבורן, והושבת לשלושה חודשים. הוא לא יכול היה אפילו לחזור הביתה כדי לפגוש את המשפחה. וזה בעונה הנוכחית, בזמן שאתם בארץ חזרתם לחיים נורמליים לחלוטין. הכדורסל משוחק בכל העולם, והוא לא יכול להגיע ממלבורן לאוקלנד כדי לפגוש את המשפחה שלו".
מילאנו תשאף לחזור העונה לפיינל פור אחרי שנת היעדרות. לצד שאבון שילדס, ניקולו מלי, קייל היינס, ג'יג'י דאטומה ודבון היל שנשארו, היא הנחיתה את בילי בארון וברנדון דייויס, ובקרוב צפויה להכריז על צירופם של קווין פאנגוס ויוהאנס פוגטמן מצסק"א.
– הזיכרון האחרון שלך ביורוליג היה עם מסינה בפיינל פור 2014, והפסדתם בפיינל פור למכבי תל אביב. תאר לי את נס מילאנו מנקודת מבטך.
"הגענו במצב קצת רעוע, כשפיגרנו 2:0 מול לוקומוטיב קובאן ברבע גמר ה-VTB. המשחקים שלפני הפיינל פור הם הכי קשים ומסוכנים. היה לנו משחק טוב וממושמע, והובלנו ב-15 הפרש לקראת סיום הרבע השלישי. היו המון סיפורים פנימיים שהשפיעו עלינו, אבל בשורה התחתונה שלטנו במשחק כל עוד ארון ג'קסון שיחק, ואיבדנו את השליטה כשהוא נפצע".
– ואז מגיעה הבעיטה של ויקטור חריאפה בכדור, וסל הניצחון של טייריס רייס, והחטאת הבאזר של סוני ווימס.
"שמע, אלה היו ימים לא קלים. ראיתי את אטורה מבואס מאוד. קשה לתאר כמה המהות של צסק"א מכוונת באותן שנים כל כולה לזכייה ביורוליג, וההגעה לפיינל פור פשוט לא מספיקה. אבל שבועיים אחר כך, מתוך הבור הזה שנפלנו אליו מבחינה מנטלית ומבחינה מקצועית, רצנו לתשעה ניצחונות רצופים כדי למחוק את הפיגור מול קובאן ולנצח גם את קאזאן וניז'ני נובגורוד כדי לזכות באליפות. זה היה הישג".
– זה לא הנס הראשון שמכבי חוותה בנוכחותך. בנס ז'לגיריס ב-2004 היית בצד החוגג… איפה האמוציות חזקות יותר?
"המוח האנושי זוכר יותר את הדברים הרעים מהטובים, את ההפסדים ולא את התארים. אבל אני יותר רציונלי מאמוציונלי, ואולי בגלל זה אני שורד בעסק. אני לא חושב רק על הניסים, אלא על מה שהוביל אליהם. ב-2004 היו המון דברים אחרים שהביאו לנס ואחריו לזכייה ביורוליג, וכנ"ל לגבי מה שקרה ב-2014. אפשר לחבר את הנקודות ואת האנשים שהיו שם. בראייה היסטוריית, חלק גדול מהדברים הטובים שקרו למכבי הם בזכות פיני גרשון ודיוויד בלאט. האנקדוטות היו קריטיות מאוד, אבל אני משייך אותן לעבודה שנעשתה ואיפשרה מלכתחילה לניסים האלה לקרות".
– לפני שעזבת לניו זילנד, אימנת את הפועל חולון, ועכשיו היא אלופת המדינה וקבוצת פיינל פור בליגת האלופות.
"אין לי שום חלק בעונה הזאת של חולון, כמובן. עברו כבר שלוש שנים מאז עזבתי, אבל מקומות שאתה עובד בהם לפרקי זמן ארוכים, נכנסים לך ללב. הם חלק ממך. ההורים שלי עבדו באותו מקום כל החיים, ואני עובר ממקום למקום, ומתרגל להתחבר ולהתנתק. מה שקורה בשנים האחרונות בחולון זה תהליך ברור שאי אפשר להתעלם ממנו. זה מקום עם המון אופי ונשמה, שהפך להיות מקצועי מאוד".
– אבל כשהקבוצה חגגה את העלייה לרבע הגמר האירופי, שלמה אייזיק עקץ אותך במיקרופון. "דן שמיר שאל אותי למה חולון צריכה את אירופה, ועניתי לו שזה מה שיוביל את המועדון הזה לגבהים חדשים", הוא סיפר לקהל. נפגעת?
"אני נפגע הרבה פעמים, אבל ראיתי את האירוע הזה באיחור. הסתמסתי עם שלמה, כי אנחנו ביחסים טובים, ואני לא חושב שהוא כיוון את זה כלפיי. אולי אני נאיבי, אבל הוא ניסה להגיד משהו נכון: 'אני התעקשתי שנישאר באירופה ונעבור את כל התלאות האלה'.
"כשאימנתי את חולון, והתחלנו את המסע בליגת האלופות, הפוקוס שלי לא היה על המסגרת האירופית. לי היה חשוב יותר להיות קבוצת צמרת בישראל. הסברתי להנהלה שיהיו קשיים, והפסדים, ונהיה חשופים יותר לפציעות, ושצריך ללמוד לחיות עם זה. אבל לשלמה, יחד עם איתן לנציאנו ורועי דבורה, זה היה חשוב. היום המועדון הזה הוא בסדר גודל אחר לחלוטין ממה שהיה לפני חמש שנים, בזכות ההצלחה באירופה, וכל הקרדיט מגיע לאנשים האלה".
– אני לוקח אותך שמונה חודשים קדימה, ל-30 במרץ 2023, מילאנו ביד אליהו נגד מכבי תל אביב.
"עוד שמונה חודשים, ואני כבר מחכה לזה מאוד. גם בגלל העניין שזה ייצר מן הסתם בארץ, וגם בגלל שאוכל לבוא לישראל. זאת תהיה עונה ארוכה, בלי המשפחה. אפילו לבוא רק ליומיים, זה יהיה כיף גדול".
