היה משהו סימבולי בחתימה של דיוויד בלאט בדרושפאקה, בערך 36 שעות לפני הג'אמפ בול של משחק מספר 1 בגמר ה-NBA בין גולדן סטייט לקליבלנד: אם תיקחו סרגל ותציבו אותו על מפת העולם, כנראה שלא תמצאו שתי נקודות כדורסל מרוחקות יותר מאיסטנבול ואוקלנד. תרבותית וגיאוגרפית. מזרח מול מערב, העולם החדש מול הישן, מקדונלדס מול קבב. בלאט הולך לגזור אצל הספונסרים של היורוליג משהו כמו 2 מיליון דולר בעונה, אבל זה עדיין נראה כמעט כמו הגליה.
אומרים שהדרך חזרה תמיד מרגישה קצרה יותר. לא במקרה של בלאט. ספק אם יש מאמן כדורסל שעשה אי פעם דרך ארוכה יותר.
לפי הדיווחים שזרמו מארה"ב – זכינו, אנחנו הולכים להפסיק לשמוע על כל טוקבק במקומון זניח באוהיו שהשמיץ את הקונסול באמריקה – לברון ג'יימס ממש לא סובל את בלאט. אפשר רק להעריך מה בלאט מרגיש כלפי לברון. כי עד שלברון הרס הכל, הסיפור של בלאט היה חומר מושלם לדוקו של ESPN.
זה היה יכול להיות סיפור מושלם, מהסוג שאמריקה אוהבת (gettyimages)
דוקו שיתחיל בתמונות שחור-לבן וקריינות על הנער שגדל בפרבר של בוסטון והעריץ את הסלטיקס, ששיחק בפרינסטון ולעולם לא היה מקבל הזדמנות ב-NBA כשחקן אבל נחת בה כמאמן אחרי מסע ניצחונות חוצה מדינות ויבשות, הגיע לסדרת הגמר בעונתו הראשונה, ותמיד יוכל לספר לעצמו שאלמלא הברך הדפוקה של קיירי אירווינג והכתף הפרוקה של קווין לאב, היה לוקח גם טבעת.
כן, זה נשמע הרבה יותר טוב מהכתבה העתידית באולפן שישי, "דיוויד בלאט, השגריר שלנו בטורקיה".
לא קל עם האגומניאק הכי גדול מערבית לפוטין (gettyimages)
אבל ספק אם סרט תיעודי כזה יופק עבור ESPN אי פעם, כי בשנה וחצי שלו ב-NBA בלאט לא הוכיח שהוא עשוי מאותם חומרים של מאמנים גדולים מהחיים, מהסוג שאמריקה כל כך אוהבת. אולי זו הייתה פשוט הסיטואציה שהוא נקלע אליה – לאמן את האגומניאק הכי גדול מערבית לפוטין, בעיר לחוצה ומקוללת שלא ראתה אליפות כבר יותר מ-50 שנה, ועוד עם התחושה שלמרות שאתה אמריקאי אתה עדיין זר. אבל היה גם הכדורסל המזעזע למדי, העובדה שהקאבס מסתדרים לא רע בלעדיו, וגם המציאות הקרה והברורה: כשלברון אמר ג'אמפ, בלאט קפץ. כשלברון אמר שהקואוץ' שרטט תרגיל אבל אני מחקתי אותו, הוא נמחק. כשלברון דחף אותו הצדה, הוא נדחף הצדה. וכשלברון אמר די, הוא פוטר.
בליגה שמפוצצת בזכרי אלפא, סביר להניח שאין ג'נרל מנג'ר באמריקה שלא אמר לעצמו: בלאט אולי מוח כדורסל חריף – אבל.
ספק אם אפילו ארדואן שמע על דרושאפקה (gettyimages)
האבל הזה מחזיר את בלאט ליורוליג, מקום בו הכל הרבה יותר פשוט, שאין בו לברונים שמשנים לך תרגילים בפסקי זמן ושבו המאמן מרוויח יותר מהכוכב. והתדהמה הקולקטיבית שלנו מכך שאחרי שהיה מועמד ל-758 משרות פנויות ב-NBA ביום גרוע בלאט בחר דווקא בקבוצה שאפילו ארדואן לא שמע עליה, צריכה לחדד אצלנו שני דברים: 1. שאין לנו אפשרות להבין מה באמת עובר בראשו של ספורטאי או מאמן. 2. שמאחורי כל ההערכות, הכותרות, המקורבים והמועמדויות, באמת שאף אחד לא יודע כלום.
מה דעתך על הכתבה?