שנתיים אחרי ה"הו הא מה קרה", ב-1979, אני טירון טנקים דפוק וזרוק באיזה חרת אל־תנק. יום חמישי בערב, מכבי תל אביב משחקת, נדמה לי נגד ריאל מדריד. כל החברים הג'ובניקים שלי צמודים לטלוויזיה בבית, ואני, הדבר החי היחיד מול העיניים שלי זה גמל וקיקיון. אוי, כמה שקיללתי את העולם.
על מועדון וטלוויזיה לא היה מה לדבר. הלו, זה שריון, לא חיל אוויר. רדיו אסור היה להביא – הלו, זה שריון, תגיד תודה שלא מרביצים לך עם מקל לארוחת בוקר. אבא שלי חזר שבוע לפני כן מחו"ל והביא איתו רדיו FM בגודל קופסת גפרורים, שלא הייתה בעיה להסתובב איתו בכיס החולצה הצבאית כאילו הוא התחבושת האישית. אז יצאתי מאוהל הסיירים (אוי, כמה שאני לא מתגעגע) וישבתי בקומנדקר של הרס"פ להאזין למשחק.
אלא מה? הרדיו קלט רק ליד דוושת הבנזין. לא יודע למה. עם הראש למעלה מול הזכוכית לא קלט, בחוץ הסתובב האויב בצורת הסמל תורן והיה מסוכן מדי להאזין, ורק ליד דוושת הבנזין – לאלוהי ה־FM תשובה למה – הרדיו קלט. אז שעתיים הייתי בתוך הקומנדקר, הראש למטה, הרגליים למעלה, שומע את המשחק ומבסוט עד השמיים. מה, אני אפסיד משחק של מכבי?
היום אומנם השתנו הזמנים וגם העדיפויות. שימו לי בחניה בחצר מרצדס עשויה זהב טהור עם דוושות מפלטינה ואליהו הנביא כנהג פרטי, ואני אפילו לא קם מהכורסה. ועם זאת, עם כל הציניות שחייבים לפתח כשריון לחיים בארץ הזאת, יש עדיין שמות ומספרים שמהלכים עלי קסם. בכל פעם שאני עובר ליד המספר 91, או 79, בתחנת אוטובוס, במספר בית, בשיעורי בית של אחד הילדים – מחט של מכונת אמת תזהה אצלי זינוק קטן ברישום. כמו השם של אהובה ישנה, כמו המספר 23 (נחשו של מי), 91 ו־79 מעבירים אותי לדום.
לפעמים, עד היום, אני מעט רועד מהמחשבה שצסק"א איכשהו תהפוך את התוצאה. אני זוכר, עד היום, איך טסנו לכיכר מלכי ישראל, הרבה שנים לפני שהפכה לכיכר רבין, ולא מצאנו שם אף אחד, אז המשכנו לדיזנגוף ושם אנשים רקדו הורה. לא רקדתי, אגב. יש גבול. אני זוכר מהשידור את הפנים הצוחקות ודומעות של שמלוק. אני זוכר את הפנים הכמעט דומעות של האיש המשעמם המעניין ביותר במכבי תל אביב, האיש שאין יותר ממנו מכבי תל אביב, שמעון מזרחי. סליחה, עו"ד שמעון מזרחי.
עם חלוף הזמן גם הכיכר התמלאה (שמואל רחמני)
אולי זה היה הרגע האישי החשוף ביותר של שמעון מזרחי בכל הקריירה שלו במכבי תל אביב. בעצם, הרגע שבו אחז בגביע אירופה חודש וחצי מאוחר יותר, בבלגרד, היה אישי יותר. הוא אחז בגביע, ועל פניו אפשר היה לראות שאינו רוצה להרפות ממנו ולתת אותו למישהו אחר בעולם. אולי התמונות הללו מסבירות – או לפחות מלמדות – יותר מכל את האיש החידתי הזה. כל כך מעט נחת הוא רווה כבר הרבה שנים, סטירה אחר סטירה הוא סופג, ושוב הוא חוזר מלא כוח כמו בעבר, לא מתעייף, מוכן להפוך עולמות, חמוש בפנים נפולות, מדבר אל הקמע בידו הקמוצה.
שמעון, שימון, לא מוותר. הביטו בו, תובע את מה ששלו, רק שלו, בעוצמה של כור גרעיני שבוער בתוכו. שמחה? איזו שמחה? שמעון מזרחי רוצה "הו הא מה קרה צסק"א אכלה אותה" תמיד. ריאל מדריד אכלה אותה, הפועל תל אביב אכלה אותה, בית"ר רמלה אכלה אותה, כולן אכלו אותה.
מה דעתך על הכתבה?