מכבי תל אביב של השנתיים וחצי האחרונות מצליחה להפתיע אותנו בכל פעם מחדש. פעם זו שמיטת יתרון בלתי מוסברת, פעם כמעט הפסד ליריבה מהליגה השנייה, ואמש ניפקה לנו הקבוצה את אחד ממשחקי היורוליג המשוגעים של השנים האחרונות.
במחצית הראשונה ניתן היה לחשוב שכל מה שחסר לצהובים עד כה היה קצת מכות באימון. באף משחק העונה לא הציגה הקבוצה כדורסל כל כך אגרסיבי וכל כך יעיל כמו בשני הרבעים הראשונים אתמול. ההרכב הנמוך איתו עלה בגאצקיס השיג נקודות מהירות בהתקפה, והתמודד עם חסרון הסנטימטרים והמסה בצבע בעזרת משחק פיזי ושליחת קלעי העונשין הרעים של דרושאפקה שוב ושוב אל קו העונשין. גם ההמשך היה מצוין, כשמכבי מציגה התקפת בידודים פשוטה אך יעילה, ומסיימת מחצית מרשימה עם 15 אסיסטים, איבוד כדור אחד בלבד ו-76 אחוזי קליעה לשתי נקודות.
אבל אז הגיע הרבע השלישי, בו חשנו שאנו צופים בשידור החוזר של אותו רבע מהמשחק בטורקיה לפני שבועיים או של אינספור משחקים אחרים העונה. האגרסיביות נעלמה כלא הייתה וכמוה גם השכל, ומכבי סיימה את הרבע עם שני אסיסטים קבוצתיים, חמישה איבודים והתפרקות מוחלטת של ההגנה הקבוצתית, שאפשרה לשחקניו של בלאט לטוס כל הדרך ל-14:35 ברבע איום גם במונחים של מכבי ת"א הנוכחית.
והנה, כשהדרך להפסד שביעי ברציפות נראתה סלולה, חזרה מכבי לחיים לא מעט בזכות שני גיבורים בלתי צפויים. הראשון- סילבן לנדסברג, שסל ועבירה שהשיג בפיגור 74:67 עצר את המומנטום המטורף של האורחים ושלשה נוספת שלו סידרה מהפך נגדי. השני היה דווקא השחקן המושמץ ביותר בקבוצה, מאיק צירבס, שהפך בדקות ההכרעה למה שהיה אמור להיות כל העונה- שחקן מטרה אמיתי בצבע, שחקן שאפשר ללכת אליו בכדי שישיג נקודות קלות ברגעים בהם לאף אחד אחר לא הולך.
יש לו עוד הרבה עבודה (עדי אבישי)
וכשחשבנו שכבר ראינו הכל הגיעה ההתפרקות המדהימה בשתי הדקות האחרונות, כשרק החטאת עונשין של וונמייקר מנעה הארכה וכנראה גם הפסד נוסף, אך לא מנעה ניצחון בהפרש מזערי עליו עוד עלולים הצהובים להצטער בהמשך. לא פלא שבראיון סיום משחק נראה מאמן הצהובים כמתלבט אם לצחוק או לבכות.
למה אין יציבות
איינארס בגאצקיס מביע שוב ושוב את מורת רוחו לנוכח חוסר היכולת של קבוצתו לשחק בצורה יעילה לאורך רוב דקות המשחק. אז מה בעצם חסר לחניכיו המוכשרים (הרבה יותר למשל יריביהם אמש) בכדי לגלות יציבות סבירה? ראשית- אין להם את ה"קילר אינסטינקט" שהיה כל כך אופייני לקודמיהם בתפקיד. כשהם עולים ליתרון, בעיקר במחציות הראשונות, הם עוברים למעין מצב נינוח במקום למצב דריסה. שנית- אין להם מנהיג, לא על המגרש ולא על הקווים.
גאודלוק. מי אמור לקחת את העניינים לידיים? (עדי אבישי)
ברבע השלישי אמש נעלמו לחלוטין סוני ווימס (שהיה פשוט פנטסטי במחצית הראשונה וטוב גם ברבע הרביעי), אנדרו גאודלוק וחבריהם, כאשר אף שחקן איננו מצליח לעצור את הסחף, לא בהתקפה (על ידי חדירה לצבע והגעה לעונשין) ולא בהגנה (על ידי שימוש נכון בעבירות וזינוקים אל הפרקט), וחמור מכך- אף שחקן לא ממש מנסה. גם בגאצקיס עצמו נעלם באותן דקות קשות, לא שינה טקטיקה הגנתית, לא החזיר למגרש את גל מקל שהיה טוב ברבע השני ולא הצליח לשנות את המומנטום בעזרת פסקי הזמן.
שלישית- אין לשחקנים בנקודת הזמן הנוכחית ביטחון, ובאין ביטחון הופכת כל ריצה של היריבה לאסון מתקרב, וכל החטאה גורמת לבריחה מהכדור בהתקפות הבאות. והאלמנט האחרון שחסר למכבי, ובגדול, הוא כמובן רכז מוביל וקבוע. ואלה שמות השחקנים שתופקדו בעמדה החשובה ביותר במשחק העונה במכבי- מקל, אוחיון, גאודלוק, סילי, ווימס, ואפילו ויקטור ראד כפורוורד מוביל כדור. כאשר מגיעות הדקות הקשות ואין רכז מוביל אליו אפשר לפנות ועליו ניתן לסמוך, הופכות אותן דקות לקשות שבעתיים. על כל אותם חוסרים יצטרך מאמנה הטרי של מכבי להתגבר בכדי ליצור רצף של רבעים טובים ורצף של ניצחונות. לביטחון יועילו הניצחונות, לבעיית הרכז החלטה ברורה מצדו של המאמן, ולבעיות האופי והמנהיגות ידרשו פתרונות יצירתיים במיוחד.
ראד. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות (עדי אבישי)
פוטנציאל לשינוי
הרבע השלישי מעורר דאגה, הניצחון בנקודה הפרש בלבד מתסכל, אבל בסופו של יום הצליחה מכבי להשיג ניצחון חשוב, לקטוע את רצף ההפסדים ולהשאיר את העונה האירופית שלה בחיים. ברור שעדיין מוקדם מאד להשמיע צפירת הרגעה, אבל סיכוי לשינוי בהחלט קיים. ניצחון חוץ במדריד בשבוע הבא יחשב להפתעה גדולה, אבל ניצחונות בשלושת המשחקים שלאחריו, מול הכוכב האדום, גלאטסראיי וקאזאן אפשריים בהחלט. עם מאזן של 11:9 בסיום חודש ינואר פלוס הביטחון שיתחיל לחזור אם אכן יושגו אותם ניצחונות ניתן יהיה להתחיל לנתח מחדש את תורת הסיכויים. מצד שני, רכבת ההרים הצהובה עלולה בהחלט למצוא את עצמה בשלב של צלילה כבר בעוד שלושה ימים מול אילת.
מה דעתך על הכתבה?