הסיבה לאס מהשרוול של איטודיס מובנת, אבל למה דווקא זאק לידיי נמחק?

יש משהו קצת משעשע בזה שהניצחון הגדול ביותר של הפועל תל אביב עד כה העונה התחיל דווקא עם שחקן שלא היה חלק מהסיפור שלה בכלל. ברונו קאבוקלו לא שיחק דקה בשני מחזורי היורוליג הראשונים, הגיע לקיץ הזה בדרך עקומה למדי מבחינת מעמדו בקבוצה, ואז מול ריאל מדריד פתאום הפך להיות האיש שעליו נבנתה כל תוכנית המשחק.

ולמה? כי הטקטיקה הזאת הומצאה הרבה לפני דימיטריס איטודיס והרבה לפני קאבוקלו: יש לך מולך את אדי טבארס, אחד הסנטרים הכי מפחידים באירופה? שים מולו גבוה שיכול לקלוע מבחוץ ותכריח אותו לבחור. להישאר בצבע ולתת שלשה, או לצאת החוצה ולפנות את הצבע. פשוט. ישן. אפקטיבי? לפעמים. ועבד? עבד עבד.

קאבוקלו קלע 5 מ-5 לשלוש וסיים עם 15 נקודות ב-13 דקות בלבד. במשך המחצית הראשונה טבארס נגרר שוב ושוב מחוץ לצבע, והפועל הרוויחה מזה הרבה יותר מחמש שלשות. ואסילייה מיציץ' קיבל מסלולים לחדירה שבדרך כלל לא קיימים מול ריאל, אפילו עד כדי דאנק, וההתקפה כולה נראתה כאילו הורידו ממנה שכבה של עומס. הפועל ירדה למחצית ביתרון 43:63, אחרי 20 דקות שנראו כמו כדורסל של קבוצת פיינל פור.

אבל קאבוקלו גם כמעט ביטל במו ידיו את האפשרות לקבל עוד 20 דקות כאלה. ארבע עבירות כבר במחצית הראשונה זה לא עניין של מה בכך, וכשהוא ירד, כל מבנה המשחק השתנה. דן אוטורו וטאי אודיאסי לא באמת היו באירוע, וכשהברזילאי חזר הוא כבר היה חייב לשמור על עצמו. פתאום טבארס חזר להיות טבארס. בסוף הוא סיים עם 14 נקודות ו-13 ריבאונדים, 4 מ-4 לשתיים, ודווקא אחרי שקאבוקלו נטרל אותו במשך חלק גדול מהמחצית הראשונה הוא הפך לאחד האנשים שהחזירו את ריאל למשחק.

והיא חזרה בצורה כמעט בלתי נתפסת. מהפועל שהובילה ב-20 הפרש נשאר בתוך כמה דקות רק עשן. ריאל רצה 3:25, מחקה את הכול, וב-33 שניות לסיום הרבע השלישי אפילו עלתה ל-74:75. כל הרבע נגמר 12:32 לבלאנקוס. פתאום המעברים עבדו, פתאום תיאו מאלדון קיבל את הכדור מתי שהוא רוצה וחדר מתי שהוא רוצה, פתאום טימותי לואאו-קבארו הצליח לתקוף בהתקפות מעבר. זה בדיוק היה המקום שבו ריאל ניזונה ממה שהפועל נתנה לה.

ועדיין, ריספקט להפועל כי במשחק העומד היא עשתה עבודה טובה מאוד על קבארו כמעט כל הערב. 21 הנקודות שלו נראות מפחידות בבוקס-סקור, אבל חלק גדול מהאפקטיביות שלו הגיע בזמן הריצה, כשהפועל כבר לא הייתה מאורגנת והמשחק הפך למעבר מול מעבר. כשהפועל הצליחה להעמיד הגנה מסודרת, היא הגבילה אותו הרבה יותר.

מאלדון היה סיפור אחר. ריאל זכרה מהפלייאוף שהיא יכולה לתת לו להנהיג, והפעם זה ממש שיחק לידיים שלה. 26 נקודות, 7 אסיסטים, 5 ריבאונדים ומדד 40 ב-25 דקות. הוא היה מדהים. אבל פה מגיע גם הקרדיט להפועל: היא ראתה את ריאל חוזרת מאפס, ספגה מהפך, ועדיין לא נשברה.

וזה מתחיל מאלייז'ה בריאנט. מה כבר יש להגיד על האיש הזה? הוא האירוע. 22 נקודות, 13 ריבאונדים, 7 אסיסטים ומדד 40, אבל המספרים עדיין קצת מפספסים את מה שהוא עושה. הוא מכתיב את הקצב, הוא מחליט מתי ההתקפה עוברת ממשחק מסודר לבידוד, הוא שומר על פוזשן כשהכול מסביב מתחיל לרעוד, והוא הפך להיות ברירת המחדל של הקבוצה ברגעים שבהם אין יותר תרגיל.

ופה אני עדיין נמצא על התפר: האם זו בעיה שהפועל בנויה כל כך הרבה סביב בריאנט, או שזה פשוט בדיוק מה שאתה אמור לעשות כשיש לך שחקן כזה? הרי כל הביקורת על הבידודים נכונה. ועדיין, אם כל המטרה של המבנה הזה היא להביא את בריאנט לבידוד שהוא רוצה, אז אולי זה כבר פחות "התקפה שנתקעת" ויותר התקפה שיודעת מי השחקן הכי טוב שלה.

וזה גם מתחבר לעניין שני הרכזים. משחק שני ברציפות שדימיטריס איטודיס רוצה את תומאש סטורנסקי ואת מיציץ' יחד על הפרקט, והפעם היה אפשר להבין בדיוק למה. סטורנסקי לא צריך לקלוע 20 כדי להשפיע. הוא סיים עם 9 נקודות וחמישה אסיסטים, ובעיקר לקח ממיציץ' חלק מהעבודה המלוכלכת של ניהול ההתקפה. בריאנט עושה את אותו הדבר מכיוון אחר. שניהם מאפשרים לוואסה לקבל את הכדור אחרי שההתקפה כבר התחילה, לנוע בלי כדור, לתקוף יתרון במקום לנסות לייצר אותו מאפס.

הדבר השני שעזר לו היה כמובן קאבוקלו. כשהצבע פנוי, מיציץ' נראה אחרת לגמרי. וכשהוא לא צריך לכדרר 18 שניות כדי לנסות להמציא לעצמו משהו, הוא עדיין אחד השחקנים הכי מסוכנים באירופה. 22 נקודות על 6 מ-8 לשתיים הן הסיפור. הפועל מסדרת לו את הסביבה כדי שלא יהרוס בעצמו, אלא יבנה בעצמו.

ואז יש את זאק לידיי. כאן כבר באמת קשה לי להבין. אפשר להתווכח אם הכדורסל של הפועל יפה, אם הבידודים מעצבנים, אם הכישרון מנוצל עד הסוף. אבל יש עובדות. אחת מהן היא שהפועל משחקת כדורסל טוב כי יש לה כמות מטורפת של כוכבים. והשנייה היא שלכל הדבר הזה הצטרף עכשיו פאוור פורוורד שעושה הכול.

15 נקודות ב-16 דקות. פוסט אפ, קליעה מבחוץ, ביטחון, כוח. היה מיציץ', היה בריאנט, היה אנטוניו בלייקני, היה אוטורו – ועכשיו יש גם לידיי בעמדה 4. זו אופציה שהייתה חסרה להפועל, וברמת הסגל קשה למצוא ביורוליג קבוצה שיכולה להעמיד כל כך הרבה פתרונות שונים באותו ערב.

אז למה הוא נמחק?

כן, היו לו כמה פוזשנים פחות טובים בזמן הקאמבק של ריאל, במיוחד בהגנה. כן, יכול להיות שאיטודיס רצה לעצור את ריאל כשהייתה במומנטום. אבל איש וויינרייט, עם כל הכבוד, לא מתקרב ללידיי מבחינה התקפית. ובדקות שבהן המשחק הפך לקרב על כל סל, דווקא האפשרות להכניס כדור ללידיי, לקבל פוסט-אפ, שלשה או פשוט עוד שחקן שצריך לשמור עליו באמת הייתה חסרה. לפעמים סדרת חינוך היא רעיון טוב. לפעמים היא פשוט משאירה לך שחקן מדהים על הספסל ברגע שבו אתה הכי צריך אותו.

בסוף הפועל ניצחה כי יש לה מספיק כישרון כדי לשרוד גם את הטעויות שלה. קאבוקלו פתח לה את המשחק, סטורנסקי ובריאנט סידרו למיציץ' את החיים, לידיי ממשיך לתת שכבה שלא הייתה שם קודם, ובריאנט סחב את העסק כשהכול כמעט התמוטט. אפילו בלייקני, אחרי ערב שבו התקשה מבחוץ, נתן אנד-וואן ענק שסגר עניין.

98:102 על ריאל מדריד, 2 מ-2 בשבוע כפול, ואולי לראשונה העונה גם תחושה אמיתית של קבוצה שיכולה להיות שם בסוף. לא כי הכול מושלם – להפך. העובדה שהיא איבדה 20 הפרש בתוך דקות היא תמרור גדול מאוד. אבל אם גם בערב שבו היא מאבדת את המבנה, מאבדת את קאבוקלו ומאבדת כמעט את כל היתרון, היא עדיין מצליחה למצוא דרך לנצח את ריאל – אז אולי התקרה שלה אפילו גבוהה יותר ממה שנדמה היה לפני שבוע.