ללא קשר לתוצאת משחק הגמר שייערך הערב (ראשון, 21:15), הטורניר המצוין של נבחרת העתודה הוא בדיוק מה שהכדורסל הישראלי היה צריך בנקודת הזמן הנוכחית. חמישה שבועות לאחר תום עונת משחקים שלא ממש היטיבה עם השחקנים המקומיים, ושהסתיימה עם גמר פליאוף שבו קלעו הישראלים של שתי הקבוצות שש נקודות ביחד, וחמישה שבועות לפני המשימה הגדולה ביותר של נבחרת ישראל בתקופה האחרונה, הגיעה החבורה של עודד קטש והוכיחה כי מוקדם עדיין להספיד את הכדורסל הישראלי ובעיקר את הכדורסלן הישראלי.
מעט מאוד ציפיות היו מהנבחרת הצעירה לפני האליפות, אך צפייה במשחקיה האחרונים מלמדת כי שום דבר בהישג הגדול שלה איננו מקרי. העתודה לא רק ניצחה בכל ששת משחקיה אלא למעשה פירקה את כל יריבותיה תוך הפגנת עליונות מרשימה. שחקניה אומנם לא אתלטים כמו אלו של הנבחרת שזכתה במדליית הכסף בשנת 2000, ולא מוכשרים כמו מובילי הקבוצה ששחזרה את ההישג ארבע שנים מאוחר יותר, אך כמה תכונות אחרות גורמות להם להראות כל כך טוב עד כה.
ראשית, כיחידים ובעיקר כקבוצה, הם פשוט משחקים כדורסל אינטליגנטי משני צדי המגרש. ההתקפה פשוטה אך יעילה להפליא, תוך ניצול מקסימלי של היתרונות ושל חולשות ההגנות מנגד, וההגנה נראית אף היא שיטתית מתואמת תוך היעזרות בכמה מהלכים טקטיים בעת הצורך. האלמנט השני הוא אלמנט האופי. מזמן לא חזינו בקבוצה מקומית כל כך מגובשת וכל כך בוגרת, שנראית לפעמים, למרות נחיתות פיזית מול חלק מיריבות, כשייכת לשנתון גיל בוגר בהרבה משל יריבותיה. גם הצוות המקצועי (הישראלי לחלוטין) בראשות עודד קטש ועוזריו נתי כהן ועדי עמוס תורם בצורה משמעותית לעליונות הישראלית ומסייע לשחקנים לשחק בצורה חופשית מצד אחד אך נכונה טקטית מצד שני.
כשמדובר בנבחרות צעירות, תמיד עולה השאלה מה חשוב יותר – ההישג, קרי המיקום באליפות עצמה או הדרך ובנייתם של השחקנים לקראת גילאי הבוגרים. נראה שבעתודה הנוכחית נמצאה הנוסחה לשילוב בין שני האלמנטים. על התוצאות מיותר לדבר, אבל גם הדרך מרנינה. הנבחרת מנצחת תוך הפגנת כדורסל שמח, מהיר, הרפתקני וחכם (וכשיש לך מאמן ושחקנים אינטליגנטיים אפשר לשלב בין השניים), בדיוק הכדורסל אותו אמורה לשחק כל נבחרת ישראלית שתמיד כנראה תהיה נחותה ברמות הגופניות.
היא משחקת כדורסל קבוצתי, אך גם מצליחה להבליט כמה שחקנים שעתידים להגיע לקדמת הבמה כאשר ירדו ממנה בעתיד הלא-מאוד-רחוק מרבית שחקני סגל הנבחרת הבוגרת. העתודה של שנת 2000 סיפקה לנו את בורשטיין, גרין, ניסים ועוד כמה שחקנים שהיו דומיננטיים מאד בשנים שלאחר מכן, זו של 2004 את השלישיה המצוינת אליהו, הלפרין ולימונד. לנוכחית ארבעה שחקנים שעתידים לככב בליגה המקומית בעשור הקרוב- בלאט, הובר, קופרברג וזוסמן, ועוד אחד- נתנאל ארצי, שיהיה שחקן ליגת על יעיל אם ישפר את קבלת ההחלטות שלו.
שחקני נבחרת העתודה. אופי של בוגרים (פיב"א, האתר הרשמי)
הבולט שבהם הוא כמובן תמיר בלאט, שמוכיח כי גאונות כדורסל היא גנטית. הרכז המצוין מחפה על נתוניו הפיזיים בעזרת חוכמת משחק יוצאת דופן, אופי חזק ועבודה קשה, ונראה עד עכשיו לא רק כשחקן הבולט של הטורניר אלא גם כגבר בין נערים. הבגרות המנטלית שהוא מגלה, שהיא תוצר כאמור של אופיו אך גם של הקרדיט הרב לו זכה בליגת העל בשנתיים האחרונות הופכת את הנבחרת שלו, והיא באחוזים ניכרים שלו, למה שהיא. כשלצדו חברו מגיל ילדות רועי הובר, עוד שחקן בעל ניסיון משמעותי בליגת העל, יובל זוסמן המוכשר כשד וחסר הפחד, קופרברג, ארצי וחבורה מסייעת לוחמת ויעילה, וכשכל אחד יודע בדיוק את מקומו בהיררכיה, הדרך להצלחה הגדולה נראית פתאום ברורה וקצרה.
מי שירצה לצנן מעט את ההתלהבות יטען, ובמידה מסוימת של צדק, שלהישג הגדול סייעה העובדה שכמה מהשחקנים המצטיינים של היבשת שיכלו להשתתף בטורניר בחרו לוותר עליו. חלקם בגלל אליפות העולם לגילאי 19 שהתקיימה הקיץ, חלקם בשל העובדה שהם כבר חלק מהנבחרות הבוגרות של מדינותיהם. אפשר גם לטעון כי היתרון המנטלי והטקטי ממנו נהנית נבחרת ישראל הוא הסיבה המרכזית להצלחה, והוא עתיד להצטמצם ואולי אפילו להיעלם עם חלוף השנים.
תמיר בלאט. מנצח על המקהלה (פיב"א, האתר הרשמי)
אין ספק שגם זכייה בתואר לא תהפוך את ישראל למדינה בעלת הכדורסלנים הצעירים הטובים ביבשת בגילאי עד 20. אבל השבועיים המופלאים של העתודה ביולי 2017 יכולים בהחלט לסמן על תחילתה של דרך חדשה. זאת בתנאי שאיגוד הכדורסל ימשיך בצעדים הפרודוקטיביים שהוא מבצע בשנים האחרונות, שהטורניר הקרוב של הנבחרת הבוגרת ישאיר גם הוא טעם טוב בפה, ושאותם צעירים מוכשרים שיחזרו לליגה לא יהפכו למחממי ספסלים ולמעודדי הזרים והמתאזרחים הממלאים את קבוצותיהם. ליובל זוסמן למשל אסור להפוך לנער פוסטר במכבי ת"א, ולדניאל קופרברג אסור לשחק גם בעונה הבאה פחות מחמש דקות בממוצע למשחק במכבי חיפה.
שתי נבחרות העתודה הקודמות שהגיעו למעמד הגמר נוצחו בו. כיון שמה שמייחד יותר מכל את הנבחרת הנוכחית הוא כאמור האופי המיוחד של שחקניה והבגרות של מוביליה, היא נראית הפעם כבעלת סיכוי ממשי להפוך לנבחרת הישראלית הראשונה שחוזרת מאליפות בסדר גודל שכזה עם מדליית הזהב. היריבה יוון אומנם חזקה ואף ביתית, אך הניצחון הישראלי מולה במשחק ההכנה שנערך בתחילת החודש ובעיקר הכדורסל שהפגינה הקבוצה של קטש ב-240 הדקות שלה באליפות עד כה, נותנים הרבה סיבות לאופטימיות.
מה דעתך על הכתבה?