זכייתו של דייויד בלאט ביורוקאפ לאחר שגבר בגמר אמש על קבוצתו של אובראדוביץ' הקטן, ביססה את מעמדו כמאמן מספר שתיים בכדורסל האירופאי, שני רק לאובראדוביץ' הגדול. בדיוק כפי שעשה עם מכבי תל אביב ב-2014 (כשהוליך אותה לניצחונות סנסציוניים על צסק"א וריאל בפיינל פור), עם נבחרת רוסיה (הזכייה באליפות אירופה כולל ניצחון בגמר על ספרד, אלופת העולם שאירחה את הטורניר) או עם קליבלנד (איתה הגיע למרחק של שני ניצחונות מאליפות ה-NBA, למרות סגל חסר במיוחד), כך הצליח המאמן יוצא הדופן להוביל גם את דרושפאקה לזכייה בתואר היוקרתי נגד כל הסיכויים.
אז איך בעצם הוא שוב עשה את זה? איך הוליך קבוצה שתקציבה קוצץ הקיץ בצורה דרסטית לעונה אירופאית גדולה? ואיך בדרך שוב נעזר בקאמבקים לא הגיוניים, כמו חזרה מפיגור 23 נקודות בחצי הגמר מול באיירן, או מינוס חמש 22 שניות לסיום המשחק הראשון בסדרת הגמר? תהיה זו טעות גדולה לייחס את מעשה הקסמים האחרון בעיקר ל"אחוריים של דייויד", למרות שמאמנים רבים מאמצים בחום את האמרה לפיה לפעמים עדיף סנטימטר של מזל מקילומטר של שכל. ניתן למצוא לא מעט קווים מקבילים בין זכייתה של דרושפאקה לבין הישגיו המפתיעים הקודמים של בלאט, שמלמדים אותנו על כשרונו העצום כמאמן.
זה מתחיל עם תהליך בניית הקבוצות שלו. הגדולה של בלאט בתחום זה מתבטאת ביכולתו למצוא שחקנים מוכשרים רגע לפני פריצתם הגדולה. גם הקיץ, לאחר שנאלץ להיפרד ממרבית כוכביו הגדולים, הצליח להרכיב סגל מעט אפור, אך חזק ואיכותי בזכות טביעת העין יוצאת הדופן שלו. שחקנים אלמונים יחסית כמו סנט רוס, ג'ונסון וקאמינגס הצליחו למלא את החלל שהותירה עזיבתם של קלייברן, וונאמייקר ואחרים.
בלאט עם ווילבקין והגביע. הוכיח שוב את גדולתו על הקווים (אתר היורוקאפ)
לאחר מכן מגיעה המוכנות של קבוצותיו לאותם משחקים מכריעים, שבאה לידי ביטוי בעיקר בפן ההגנתי. כפי שרוסיה שלו עצרה את ספרד הגדולה של גאסול, נבארו וחבריהם על 59 נקודות בגמר היורו, כמו שמכבי ת"א שלו לא אפשרה לצסק"א של מסינה לקלוע יותר מ-68 באותו חצי גמר פלאי, גם קבוצתו הטורקית הצנועה הצליחה להוריד את הסקור של קובאן החזקה ל- 72 נקודות במשחק הראשון (לפני ההארכה) ו- 59 אמש. ההכנה הטקטית המדוקדקת של בלאט מאפשרת לקבוצותיו לשבש לחלוטין את משחקן של היריבות ולנצל את חולשותיהן משני צדי המגרש.
מעבר לאותה דרגת מוכנות גבוהה, מרשימה גם רמת האימון של הקבוצות. דרושפאקה, כמו מכבי ת"א מודל 2014 למשל, רחוקה מלהיות קבוצה מוכשרת במיוחד. אך היא קבוצה שיש לה יד מכוונות. זה בא לידי ביטוי בדברים הגדולים – בשיבוש מהלכי הפיק אנד רול וברוטציות ההגנתיות הברורות למשל, אך גם בדברים הקטנים – בעובדה שכמעט לאחר כל פסק זמן הצליחו הטורקים לקלוע סל אמש, או במעבר המוצלח שלהם להגנה אזורית לאחר כל פסק זמן של היריבה. גם מהלכי הדקות המכריעות לאורך העונה נראו ככאלה שתורגלו רבות באימונים ולא נשלפו מן השרוול.
בלאט. לא מאמן של שיטה אחת (אתר היורוקאם)
אבל בלאט גם איננו מאמן המקובע על שיטת משחק אחת. הוא יודע לגלות גמישות ופרגמטיות במקרה הצורך. לעבור לעתים להרכבים שנראים מוזרים (הסמול בול המפורסם), או לשים את הכדור בידיים של הכוכב (טייריס רייס, סקוטי ווילבקין ואחרים) ולהזיז את האחרים הצידה בדקות בהן הוא לוהט, גם אם מהלך שכזה מנוגד לכדורסל עליו התחנך. נראה שגם בצד המנטלי יודע בלאט את העבודה טוב יותר כמעט מכל האחרים. הוא מצליח להחדיר בחניכיו את האמונה כי המשימה רק נראית בלתי אפשרית. שחקני דרושפאקה לא נראו מוטרדים ממאזנה של קובאן שעמד על 0:20 עד לצמד משחקי הגמר, ואפילו לא מהפיגורים הגדולים אליהם נקלעו במהלך המשחקים. העובדה שהוא נראה תמיד קר רוח ונמצא כל העת בשליטה מקרינה על שחקניו, שמצליחים פעם אחר פעם להתעלות ולבצע מהלכים גדולים ברגעי האמת.
ייתכן שיהיה זה מעט מוגזם לכנות את בלאט כרובין הוד של הכדורסל, הגוזל תארים מהעשירות לטובת העניות, מאחר שהקבוצות אותן הוא מאמן הן בדרך כלל בכל זאת סבירות ומעלה. אבל מבט מהיר על מעלליהן לפניו ואחריו (ע"ע מכבי ת"א ונבחרת רוסיה לאחר עזיבתו למשל) מלמדת לא מעט. אין ספק כי אם הקבוצה שלך מגיעה למשחק גדול כשהיא האנדרדוג, לא תמצא מאמן טוב יותר עבורה מאשר דייויד בלאט. המאמן שכבר השיג באירופה כל תואר אפשרי, ופעם אחר פעם פועל על פי הציטוט המפורסם "אין לי מה להוכיח, והוכחתי את זה היום על המגרש", נראה בשל מתמיד לשלב הבא בקריירה שלו. אוהדי מכבי ת"א מתפללים שהוא יכלול מבצע להצלת קבוצתם. סביר ומתאים יותר שהוא יכלול קאמבק לליגה הטובה בעולם.
מה דעתך על הכתבה?