מאת: שחר דלאל צילומים: Gettyimages
"החטאתי יותר מ-9000 זריקות בקריירה שלי והפסדתי יותר מ-300 משחקים. 26 פעמים סמכו עלי ונתנו לי את הכדור האחרון – ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב לאורך הקריירה. רק בגלל זה אני מצליח".
אין חובב כדורסל שלא מכיר את הפרסומת הזאת. מייקל ג'ורדן מקריא את כישלונותיו על רקע תמונות לא מחמיאות שלו, רק כדי לסיים בקליימקס האולטימטיבי עם סל הניצחון על יוטה במשחקו האחרון במדי הבולס. שיא כל כך מושלם שחלקנו לא זוכרים שהיה אחריו המשך פחות סימפטי במדי הוויזרדס.
ניתן לשער שלמרות שלא ג'ורדן כתב את התסריט לפרסומת, את המספרים עצמם הוא עצמו סיפק. שחקנים גדולים כמו MJ לא זקוקים לאנשי סטטיסטיקה שיזכירו להם – אלה הרגעים, בה"א הידיעה, שנצרבים אצלם בתודעה – לא סלי הניצחון או התארים שנאספו בדרך.
הטענה היא, שאנחנו שוכחים כדי שנוכל להתמודד טוב יותר עם אירועים טראומטיים. זה לא עובד אצל ספורטאי העלית. דווקא אלה ששוכחים הם אלה שלא מצליחים להתרומם ולהפוך את הכישרון החד פעמי שניתן להם, לכזה שאנחנו לא נוכל לשכוח. כדי להיות ספורטאי מצליח, אתה חייב שיהיה לך לא רק עור, אלא גם זיכרון של פיל.
השבוע של קליבלנד ייזכר בגלל שתי החטאות עונשין של לברון ג'יימס בהארכה, שהפסידו לקאבס את המשחק. התגובה האוטומטית ישר חוזרת אל המשחקים בהם "המלך" ברח מהכדור, ברח מאחריות. כך גם התשובה המוכנה, המתגוננת שבאה לאחר מכן: "לא מפסידים משחק בשניות האחרונות, או בגלל מהלך אחד", אמר בסיום דייויד בלאט, "אנחנו מנצחים כקבוצה ומפסידים כקבוצה". הוא צודק בעיקרון, אך טועה במהות.
ג'יימס הוא לא עוד שחקן. התפקיד שלו לא דומה לזה של טוני פארקר בסן אנטוניו או צ'ונסי בילאפס בדטרויט, שנדרשו לקחת את הכדור בשניות הסיום בקבוצות נטולות זכר אלפא. לברון הוא סופרסטאר בליגה של הגדולים ביותר, שטוען לאורך הקריירה שלו שהוא ראוי להיכלל ברשימת ארבעת השחקנים הטובים בהיסטוריה. עם שחקן כזה, הקבוצה צריכה להיות בטוחה שהיא מגיעה לרגעי האמת במשחק צמוד. הקבוצה מנצחת כשהיא מביאה אותו למצב בו הכדור האחרון אצלו, השחקן הוא זה שמפסיד אם הוא מחטיא.
ג'יימס הוא אדם רגיש. לאורך הקריירה הוא תמיד נלחם בחיצי הביקורת של התקשורת, תמיד הסביר והצטדק, תמיד הביא לידו – כמגן – את דף הסטטיסטיקה שיוכיח שכולם טועים. הוא תמיד חושב על המשחק הבא, זה שעבר כבר לא משנה. הוא שוכח כדי שיוכל להתמודד. הבעיה היא, שבלי הזיכרון, המלך הוא עירום.
ג'יימס. שכחתי משהו?
***
יכול להיות שג'יימס דווקא היה עסוק באותם רגעים בדברים אחרים לגמרי. יכול להיות שהסגן החדש של ארגון השחקנים, בכלל מתכונן לקיץ העמוס שיהיה לו, לבוש בחליפה במקום במדי אימון.
לראשונה מאז שנות ה-70, ולאחר הכישלון בקיץ 2011, יוביל את הארגון כוכב גדול. אוסקר רוברטסון היה זה הוביל למהפכה שהביאה לנו את עידן השחקנים החופשיים, אבל מאז איישו (במרבית המקרים) את המשרות הבכירות בארגון שחקנים אפורים שהתאימו לדימוי הצווארון הכחול שרצו לשייך לו. אבל כדי לעשות מהפכות גדולות, צריך אנשים עם השפעה גדולה.
השביתה של 2011 הגיעה כי הבעלים הפסידו כסף. העולם עדיין הרגיש את הקריסה הכלכלית של 2008, הנהלת הליגה התקשתה למצוא קונה לניו אורלינס הורנטס וענפים אחרים התחילו לנגוס בעוגת הרווחים של ה-NBA. אבל העולם של 2015 לא דומה לזה של 2011. הליגה רווחית מאי פעם, מועדון כושל היסטורית (הקליפרס) נמכר בשני מיליארד דולר ורק לאחרונה הליגה השיגה חוזי שידור חסר תקדים.
הסברה הרווחת היא ששני הצדדים ירצו לפתוח את ההסכם בקיץ 2016. השחקנים ירצו חלוקה צודקת יותר של הרווחים (כיום הם מקבלים 51% מההכנסות), בעוד הבעלים ירצו לגעת בנושאים אחרים שנזנחו בסיבוב הקודם, כמו גיל הכניסה לליגה, תקרת שכר קשיחה, פורמליזציה של ליגת הפיתוח ועוד.
אדם סילבר. נציג הבעלים
הבעיה הגדולה היא הקפיצה בתקרת השכר שצפויה לפני עונת 2016-17 בשל כניסת הסכם השידור החדש. כ-30 מליון דולר נוספים לשנה (קפיצה של כמעט 50%), שיכולים להפוך על פיה את הליגה שאנחנו מכירים. הפתרון של הנהלת הליגה היה לפרוס את העלייה על פני מספר שנים במטרה למנוע שינויים דרסטיים. השחקנים השיבו במהלך שבוע האולסטאר שהם לא מקבלים את ההצעה ופתחו לרווחה את הדלת לשביתה המשמעותית ביותר שיכולה להיות לנו ב-NBA.
המשמעותית ביותר, משום שהפעם מי שיקבלו את ההחלטות לא יהיו דריק פישר ורוג'ר מייסון, אלא כריס פול ולברון ג'יימס. שחקני הליגה, שלחלקם אין הכנסה מובטחת, בחרו בשני סופרסטארים בעלי ממון רב שלא יהססו להפעיל את נשק יום הדין ולשבת בבית עונה שלמה – מהלך שבעבר היה נחשב התאבדות מבחינת השחקנים.
במשחק השח עתיר ההשפעה הזה, השחקנים החליטו להקריב את המלכה בתקווה לתמורה גדולה יותר בהמשך. עכשיו התור של אדם סילבר לבצע את המהלך שיסיים את המשחק הזה בתיקו.
פול וג'יימס. עשו את המהלך שלהם
***
ביום שבת התבשרנו שעוד שחקן עבר נאסף אל אבותיו. אנתוני מייסון הלך לעולמו עשרה ימים בלבד אחרי שעוד כוכב משנות ה-90, ג'רום קרסי, מצא את מותו בנסיבות לא ידועות. על פניו אין קשר בין הדברים, אך שמועות שמרחפות מעל הליגה בשנים האחרות, בעיקר סביב החשיפות בענפים אחרים, מעלים תהיות על דרך בה התנהלו לאורך הקריירה.
אחד המהלכים המשפיעים ביותר של דייויד סטרן כקומישינר היה ניקוי הליגה מהסמים "החברתיים" שהיו נפוצים בליגה ממש כמו נעלי האולסטאר לפני הגעתו של ג'ורדן. הכללים שנקבעו אז, בתיאום עם ארגון השחקנים, כללו מקסימום ארבע בדיקות לאורך השנה שעליהם יקבלו השחקנים הודעה מראש. ההנחה היתה שאם אתה משתמש לא תפסיק לעשות זאת לקראת הבדיקה. הם לא לקחו בחשבון את הסמים משפרי הביצועים.
הכללים האלו תקפים גם היום, כך שבאופן תיאורטי, שחקן יכול להיבדק בפעם האחרונה בחודש ינואר ולדעת שהוא חופשי לקחת כמה משפרי ביצועים (PED) שהוא רוצה עד לסיום העונה. העדויות הנסיבתיות, והימצאותם של סמים כאלו בענפים המובילים האחרים בארה"ב, מצביעים על כך שהתופעה כנראה נפוצה, ברמה כזאת או אחרת, גם ב-NBA.
הויכוח על הזכות לשימוש ב-PED הוא ארוך שנים. אך תמיד חוזרים לנקודות המוצא, שהיא הרצון להגן על הספורטאי מעצמו ולאפשר לו חיים ארוכים יותר לאחר סיום הקריירה. אולי המקרים האחרונים יביאו סוף סוף לשינוי המיוחל.
מה דעתך על הכתבה?