מירוטיץ’, הכי גדול חוץ מגאסול

|

זוכרים את הפורוורד הרך של ריאל? תשכחו ממנו. שחר דלאל על המהפך של המונטנגרי

מאת: שחר דלאל

צילומים:

Gettyimages

יש שלב בעונת ה-NBA, בדרך כלל באזור פגרת האולסטאר, שאנחנו מבינים לאן הדברים הולכים וכל מה שנשאר לנו זה לצפות במאבקי המיקום האחרונים לקראת הפלייאוף. אם בעבר לפחות היינו זוכים לקרבות גדולים על תואר מלך הסלים בישורת האחרונה, היום המאמנים בוחרים לתת לכוכבים מנוחה כדי לשמור עליהם רעננים למאבקים העתידיים.

לייזי גורדון מנתח את הניצחון על גלאטסראיילברון ג’יימס נכנס לרשימת 20 הגדוליםהצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1

בערך בתקופה הזאת גם מתגבשים המועמדים הסופיים לשורת התארים האישיים שהליגה מחלקת. השנה יש לנו מאבק תלת ראשי (יש שיאמרו ארבע ראשי) לתואר ה-MVP, מועמדים לתואר מאמן השנה שהיו זוכים במרבית העונות הקודמות ואפילו מאבק מעניין על תואר השחקן המשתפר של השנה. רק תואר אחד נראה כסגור, כשהתחושה היתה שאנדרו וויגינס ייקח את תואר רוקי העונה בהליכה. ואז הגיע ניקולה מירוטיץ’.

לישראלי המצוי קשה להבין את ההצלחה של הפורוורד המונטנגרי/ספרדי. מי שהיה השחקן היחיד שזכה יותר מפעם אחת בתואר השחקן הצעיר של היורוליג, נראה בעונה שעברה כשחקן שכבר לא יממש את מלוא הפוטנציאל שלו. פעם אחר פעם הוא זרח במשחקים “הרגילים” אך נעלם לגמרי ברגעים שהיו צריכים אותו באמת, כולל ברגעי ההכרעה בגמר 2014 מול מכבי ת”א. לכן, לא רק באירופה הרימו גבה כששיקאגו בחרה לשלם לו 16 מיליון דולר בחוזה לשלוש שנים על מנת שיהיה הגבוה הרביעי בטיבו בקבוצה.

מירוטיץ’. קשה להבין את ההצלחה

המתאזרח הספרדי הסיר מעט את החששות עם תצוגות יפות בדקות המעטות שניתנו לו, אך עדיין לא הצדיק את החוזה השמן שניתן לו כשסיפק רק 7 נק’ ו-4 ריב’ בממוצע עד לפגרת האולסטאר. הוא גם התקשה להשתלב בהתקפה השבלונית של תום ת’יבודו וניסה את כוחו בתוך הצבע, שם חיכו לו שחקנים חזקים ממנו בהרבה.

אבל כמו בכל סיפור סינדרלה, גם הפריצה של מירוטיץ’ הגיעה בשל פציעות של שחקני המפתח. כשג’ימי באטלר ומייק דאנליבי הושבתו בו זמנית, ת’יבודו נאלץ לפתוח עם הרוקי האירופי שלו בעמדה 3. זה אמנם יצר בעיה בהגנה, עליה מתבסס משחקם של הבולס, אך זה איפשר ל”ניקו” (או אולי עדיף “מירו”?) להיות גורם משמעותי יותר בהתקפה ולהביא לידי ביטוי את היכולות שהפכו אותו לשחקן המבטיח באירופה.

בחודש מארס, מירוטיץ’ מציג יכולת שרק בלייק גריפין הצליח להתקרב אליה בעונת הרוקי שלו. הוא מציג שורה סטטיסטית מרשימה של 21 נק’, 7.6 ריב’, 2 אס’ וחסימה אחת ב-30 דקות משחק בממוצע, אך הוא גם הפך בחודש האחרון לשחקן החשוב ביותר של שיקאגו.

גם לאחר חזרתם של באטלר ודאנליבי, והמאבק על דקות משחק עם אולסטארים מוכחים כמו פאו גאסול וג’ואקים נואה, המשיך מירוטיץ’ להיות השחקן המשמעותי בהתקפת הבולס. הוא הפך לנשק כל כך מסוכן שהוא התחיל לאיים על תואר שחקן החודש של המזרח.

התפוקה שלו נראית אפילו יותר מרשימה כשהולכים ובודקים את הסטטיסטיקות המתקדמות. במהלך חודש מארס, הפך מירוטיץ’ ל”תחנה האחרונה” בהתקפה, וכשהוא מקבל את הכדור לבידודים, הוא קולע ב-50% הצלחה (!) – 22% טוב יותר מהבא אחריו ברשימת הבולס ואפילו טוב יותר מאשר דריק רוז בעונת ה-MVP שלו.

אבל מה שהכי מרשים במשחק של הספרדי, הוא מתי הוא עושה את מרבית הנקודות שלו. מירוטיץ’ הוביל החודש את הליגה בסחיטת עבירות ברבע האחרון של המשחק ואף קלע יותר נקודות מכל שחקן אחר, ברגעים החשובים של המשחק. במהלך מארס הוא קלע 10 נק’ בממוצע במהלך 12 הדקות האחרונות של המשחק, טוב יותר מסטף קארי, ראסל ווסטברוק ולברון ג’יימס – שהציגו החודש את משחקם הטוב ביותר העונה.

אבל לפני שממשיכים כדי לעצור רגע ולדבר על וויגינס. הפרס הגדול של עונת ה”טאנקינג” הגדולה בהיסטוריה, הוכיח במהלך העונה שהוא בהחלט יהיה מאלה שיובילו את הליגה בשנים הקרובות. הוא כבר זכה בארבעה תארי “רוקי החודש” (מתוך ארבעה שחולקו), הוא עדיין הקלע המוביל בין שחקני השנה הראשונה עם 16.3 נק’ למשחק והוא היחידי שמוביל קבוצה. וכן, רק לפני חודש מלאו לו 20.

אבל, וזה אבל גדול, הקבוצה שהוא משחק בה נמצאת במקום הלפני אחרון בליגה, כשהיא תקועה בסנדוויץ’ בין בדיחת הליגה פילדלפיה לניקס האיומים. הוא לא שיחק משחק אחד משמעותי בכל העונה, פשוט בגלל שהקבוצה שלו יצאה מהר מאד ממרוץ הפלייאוף, והוא לא נאלץ להתמודד על דקות עם שחקנים אחרים. ליגת ה-NBA מבחינת וויגינס ומירוטיץ’, היא ליגה שונה לחלוטין.

בזמן שוויגינס עבד על שיפור הסטטיסטיקה, ניקו עבד על שיפור המשחק שלו. השחקן שהובא במטרה להיות סטרץ’-פור עדיין מתקשה מקו השלוש ב-NBA (קולע רק 25% ב-6.5 זריקות למשחק) אבל שיפר את כל יתר האספקטים במשחק שלו. הוא הפך לריבאונד טוב יותר (ככה זה שאתה נאבק על בסיס יומי עם נואה וטאג’ גיבסון), הוא הפך לשומר טוב יותר ככל שהעונה התקדמה (לנסות להסתדר עם גאסול באימונים בטח לא הזיק) והוא בעיקר הוכיח שהוא פליימייקר טוב יותר ממה שחשבו בתחילה.

“הוא רק עכשיו התחיל להבין מה הוא מסוגל לעשות”, אמר טאג’ גיבסון, “כשניקו משחק הוא פותח את משחק ההתקפה שלנו. הוא מאפשר לנו חופש תנועה כמעט מוחלט בהתקפה. בתחילת העונה הוא רק ניסה לקלוע מחצי מרחק, עכשיו הוא מטעה את השומר שלו וחודר לסל. אפילו דריק (רוז) אמר לנו על הספסל: ‘אני כבר לא יכול לחכות יותר לחזור לשחק. תראו איך המגרש פתוח כשהוא על הפרקט!'”.

לקראת הפלייאוף לת’יבודו יש בעיות טובות. הפצועים שלו (כן, גם דריק רוז) יחזרו אט אט לסגל וייתנו את התפוקה המצופה מהם. בסיטואציה כזאת מירוטיץ’ עלול לחזור לתפקיד אותו מילא בתחילת השנה (מחליף שני לגבוהים) ואולי החודש האחרון יהיה רק זיכרון רחוק, אבל אין ספק שכל מאמן היה רוצה להתברך בבעיות כאלו.

למרות החודש המופלא שלו, קשה להאמין שהבוחרים (עיתונאים אמריקאיים וקנדים) יעדיפו את השחקן הזר שנתן רק חודש וחצי טובים בסיום העונה. אבל קשה שלא לתהות אם התקופה הזאת בה הוא השאיר, כמעט לבדו, את הבולס הפצועים במאזן חיובי ועם יתרון ביתיות בפלייאוף לא משתווים לעונה שלמה בקבוצה גרועה.

דריק רוז. רק מחכה לחזור כדי לשחק איתו

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי