מאז 2001 לא ראינו משחק ראשון בסדרת גמר מגיע להארכה, והתחושה היא שגם עבר הרבה מאוד זמן מאז שמשחק ראשון של סדרה גילה לנו כל כך הרבה על מה שהולך להיות. כי לא אמור להיות לאף אחד ספק: זה בכיס של גולדן סטייט. זה לא ניסיון לנבא את העתיד, זה פשוט המצב – הסדרה הזו, האליפות הזו, בידיים של הווריורס, ולקליבלנד אין מספיק כלים כדי להוציא אותה משם, כדי לקחת את זה.
כי סטפן קרי וקליי תומפסון לא התפוצצו, וקלעו רק 5 מ-15 משלוש. ועדיין גולדן סטייט ניצחה. כי לברון ג'יימס קלע שיא קריירה בסדרת גמר. ועדיין גולדן סטייט ניצחה. כי קליבלנד הובילה רוב המשחק, והגיבה לכל ניסיון קאמבק או ריצה של המארחים. ועדיין גולדן סטייט ניצחה. כי בשום שלב הווריורס לא הצליחו לחבר 2-3 דקות של טירוף, כמו שהם עושים כמעט בכל משחק. ועדיין גולדן סטייט ניצחה.
70% מהפעמים הקבוצה שניצחה במשחק הראשון בסדרת הגמר גם זוכה באליפות. ולווריורס יש עכשיו לא רק יתרון 0:1, אלא גם את יתרון הביתיות. כמו כן, חייבים לכתוב את זה לפחות פעם אחת לפני שממשיכים הלאה: היא פשוט קבוצה טובה יותר. יש לה סגל טוב יותר. ובריא יותר. ועמוק יותר. והיא משחקת כדורסל טוב יותר. ההתקפה שלה קבוצתית יותר, עם יותר כלים, והיא מנצלת אותם טוב יותר.
קרי. הווריורס מנצלים את הכלים שלהם טוב יותר (AFP)
נגיד את זה ככה: בכל מה שקשור לצד ההתקפי, אין ספק בכלל שהיא קבוצה מאומנת יותר. עכשיו תוסיפו לזה את הסגל הגם-ככה קצר ועייף ופצוע ושחוק של קליבלנד. ואת העובדה שהיום רק שישה שחקני קאבס בכלל קלעו נקודות. ומעל כל זה את העובדה שקיירי אירווינג יצא מהמשחק בצליעה חמורה-למראה, ושכבר עכשיו אפשר לדעת שהוא לא יהיה קרוב לכשירות מלאה עד סוף הסדרה הזו, ותקבלו מסקנה אחת ברורה: זה של הווריורס.
לדייויד בלאט, אגב, יש מספיק תירוצים. לכל דבר בערך. הקבוצה שלו משחקת יותר בידודים מכל קבוצה אחרת בליגה? זה כי יש לו שניים משחקי האחד-על-אחד הטובים בליגה בג'יימס ואירווינג, שמסוגלים בכל מהלך לייצר לעצמם ולאחרים. נראה מאמן אחר ב-NBA (שהוא פיל ג'קסון או גרג פופוביץ') לוקח כשרונות כאלה ומטמיע אותם בשיטה אחרת. וחוץ מזה, הקבוצה הזו נבנתה תוך כדי תנועה, ובזמן שהצוות המקצועי התרכז בשיפור ההגנה והחיבור הקבוצתי, ההתקפה "הוזנחה" ונשארה בידיים של שני הסופרסטארים.
אלו כולם הסברים שבלאט ותומכיו יצטרכו להתחיל לדלקם. כי בסוף העונה הזו, והוא קרוב מתמיד עבור הקאבס, דייויד גריפין, הג'נרל מנג'ר של קליבלנד, ישב לדבר עם הבעלים ועם לברון ויחשבו על מי מאמן את הקבוצה הזו בעונה הבאה. ואת תיק ההסברים כבר צריך להתחיל לבנות. בטח אחרי הארכה בה הקבוצה לא קולעת אף סל מול ההגנה של גולדן סטייט (היה סל אחד בסוף, אבל הוא לא היה מול שום הגנה).
בלאט. הרבה תירוצים (AFP)
אבל עוד לפני שמסכמים את העונה של קליבלנד – בכל זאת, היא לא גמורה עדיין – לברון עצמו גם צריך לתת כמה הסברים. לעצמו. כי הוא נתן משחק גדול. משחק שהיה בו כל מה שהוא לברון ג'יימס. משך שלושה רבעים הוא היה קצת מייקל ג'ורדן. אבל ג'ורדן המבוגר, של 98. זה שכל מה שהוא היה יכול וחייב לעשות זה לייצר לעצמו מצבי קליעה ולסחוב את הקבוצה שלו בסדרת הגמר, כי הכוכב המשני פצוע ומדדה.
ג'ורדן של משחק 6 של 98 קלע 45 נקודות ב-35 זריקות עם ריבאונד אחד ואסיסט אחד. כל מה שהוא עשה היה לדאוג ששיקגו תישאר אז במשחק, והדרך היחידה הייתה לזרוק בעצמו. זה נגמר באליפות שישית. לברון עשה דברים דומים היום, החזיק את קליבלנד עם הראש מעל למים, ועשה זאת כמעט אך ורק בבידודים, עם הגב לסל או מחצי מרחק. מאוד ג'ורדני.
ואז, ברבע האחרון הוא חזר לעזור במאבקים על הריבאונד וחזר לערב את חבריו לקבוצה ומסר כמה אסיסטים נהדרים, ופתאום הוא מזכיר לנו שהרי יש בו גם "מג'יק". אבל לברון הוא לא רק שילוב של ג'ורדן ומג'יק ועוד כל מני דברים. הוא בעיקר, ואחרי יותר מעשור של קריירה מופלאה אין ספק בכלל, הוא קודם כל ואחרי הכל לברון ג'יימס. אחד מ-10 השחקנים הגדולים בתולדות המשחק. אחד שייפרוש כנראה בטופ 6-7 של המשחק. וחלק מהמורשת של לברון ג'יימס, חלק מלהיות לברון ג'יימס, זה לפשל מדי פעם עם איבודי כדור שמטריפים את הדעת, ברגעים הכי קריטיים של המשחק.
ג'יימס. גם מורשת של פשלות ברגעי ההכרעה (AFP)
אמנם האליפויות עם מיאמי והעובדה שזה הגמר החמישי ברצף שלו (הישג שאף אחד מלבד שחקני בוסטון של שנות השישים לא רשם מעולם) השכיחו את זה, ובצדק. אבל ללברון יש ברזומה כמה וכמה (וכמה) מקרים של איבודי כדור הרי גורל.
לברון הוא הדבר הכי קרוב שראינו בערך לכדורסלן מושלם, אבל הכדרור שלו אף פעם לא היה נקודה חזקה, והאיבוד לאנדרה איגודאלה הנפלא (שמצחיק לומר את זה אחרי 44 נקודות של לברון, אבל איגי עשה עליו עבודה מעולה. בייחוד בכך שהצליח לדחוף אותו שמאלה משם ג'יימס היה 2 מ-10, כולל ההחטאה במהלך הגרוע האחרון בזמן החוקי) – במהלך שנגמר בדאנק של איגי והעביר את המומנטום בחזרה לגולדן סטייט – ואיבוד נוסף של ג'יימס לקראת סוף ההארכה, "העלו נשכחות".
אבל זה כל מה שג'יימס יכול היה לתת. הוא נתן הכי הרבה שאפשר לבקש. הוא היה הכל, לטוב ולרע. הוא היה קליבלנד. ובלי קיירי מתפקד, הוא גם יהיה קליבלנד עד סוף העונה. שזה אומר… עוד שלושה משחקים?
ארווינג. חיסרון משמעותי (AFP)
מה דעתך על הכתבה?