שקרים. "היו לי שלוש אפשרויות", אמר סטיב קר בסיום המשחק הרביעי, "הראשונה הייתה להגיד את האמת, אבל זה היה נותן לקליבלנד זמן להתכונן. השנייה הייתה להתעלם מהשאלה ואז הייתי מתחיל גל של שמועות שהיה מפריע לקבוצה. השלישית הייתה לשקר. אנחנו בגמר ה-NBA, אז לדעתי עשיתי את הבחירה הנכונה".
קר נחשב לנער הזהב של המאמנים. יש לו את הרזומה (15 עונות כשחקן בליגה וחמש טבעות אליפות), את הניסיון (היה מנכ"ל פיניקס) והוא למד משלושת המאמנים המשפיעים בדור האחרון (פיל ג'קסון, גרג פופוביץ' ומייק ד'אנטוני). הוא גם נהנה מתדמית האיש הטוב, זאת שהליגה רוצה לשווק לצופים בבית. אנשים טובים לא משקרים.
- נפתר הסכסוך בין אירווינג לקליבלנד?
- "דלאבדובה לא היחידי שלא היה טוב, גם אני"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
קשה לשני רבי אומן בשח-מט להפתיע אחד את השני. המשחק מבוסס על מערכים מורכבים שהם אמורים להכיר ולדעת להגיב במהירות המרבית. כל שחקן יודע מה הסגנון המועדף על השני ויודע להתכונן אליו בהתאם, אך דווקא המשחקים הגדולים ביותר הם אלה שמפתיעים את היריב ומחייבים אותו לקבל החלטות בזמן אמת.
האמירה של מאמן גולדן סטייט הייתה יכולה להיות עוד אנקדוטה בסיכום המשחק. משהו נחמד שצוחקים עליו כמה דקות וממשיכים הלאה. אבל היא חשפה פן אחר שצריך להדאיג את אוהדי הקאבס: יכול להיות שהחמישייה הנמוכה תפסה את קליבלנד עם המכנסיים למטה, אבל זאת לא באמת בעיה שלא ניתן להתמודד איתה. לצערם, קר הוכיח שהוא מבין לאן הוא הגיע.
בלאט הוכיח לאורך כל הפלייאוף כי הגדולה שלו כמאמן היא היכולת להתמודד עם מצבים שונים בזמן אמת. במשחק הרביעי הראה קר, לראשונה בסדרה, שגם הוא מסוגל לצאת ממערכי המשחק הרגילים שלו. עכשיו תור בלאט להגיב, אך הבעיה היא שכמעט לא נשארו לו כלים על הלוח.
קר. למד לשקר (AFP)
תבניות. שיאו של הסרט "אפולו 13" מגיע בסצינה שבה שופכים את כל הציוד שנמצא בחללית על שולחן, והמהנדס הראשי מגדיר את המשימה: צריך להכניס מכשיר מרובע גדול לתוך צינור קטן. הבעיה? ניתן להשתמש רק בציוד שיש על החללית עצמה.
בלאט נתקל במצב דומה ערב החזרה לאוקלנד. הוא כבר די מיצה את האופציות הברורות מאליהן ולקבוצה שלו לא נשאר הרבה זמן עד שייגמר לה האוויר (תרתי משמע). המשימה שלו עכשיו היא לקחת חלקים חדשים ולסדר אותם מחדש במקום אלה שקרסו.
הווריורס הוכיחו במשחק האחרון שלמרות שלקליבלנד יש עדיין חלקים שמתפקדים ביעילות מרבית (טימופיי מוזגוב וטריסטאן תומפסון), דווקא הברגים הקטנים יותר הם אלה שיכולים לגרום לבעיות הגדולות. בדומה לחללית המקורית, על ספסל הקאבס יש חלקים שלא בטוח שצריכים להיות שם, אבל הם כנראה היחידים שיכולים להחזיר אותם הביתה בשלום.
קארי. החלקים הקטנים ייקחו אותו לאליפות? (AFP)
עייפות. "כן, גם אני עייף", אמר אנדרה איגודאלה, כוכב המשחק הקודם, "אבל זה צפוי. הכל מאוד צפוף ואינטנסיבי, אנחנו לא מקבלים מנוחה מספיקה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ישנתי צהריים, זה משפיע על היכולת שלך להתאושש בין המשחקים. אני בטוח שגם הם עייפים, אבל זה לא פקטור בסדרה הזאת".
רבות דובר בסיום המשחק הרביעי, על "הקריסה" הפיזית של שחקני הקאבס. על העייפות שנגרמת בשל העובדה שהרוטציה היא של שבעה שחקנים. אבל איגודאלה צודק, אסור שהעייפות תהווה גורם מכריע.
שתי הקבוצות הגיעו לסדרה הזאת לאחר שבוע של מנוחה ועם מיכלי דלק מלאים (למרות הפציעות), הבעיה היא שזה של הווריורס היה גדול יותר מלכתחילה. צוות האימון של קליבלנד ידע את זה מראש ובחר להאט את הקצב, מה שהוריד את מספר הפוזשנים ואת צריכת הדלק באופן משמעותי, אבל במשחק מספר 4 נגרר לקצב אותו הכתיב מאמן היריבה, שהוביל לסיום המירוץ לפני תום הזמן החוקי.
הפתרון של הקאבס חייב להיות חזרה לבסיס: האטת קצב המשחק עם התאמות נדרשות. פיל ג'קסון היה ידוע במנוחה שהוא נותן לכוכבים במהלך הרבע השני והרחבת הרוטציה לדקות ספציפיות. זה איפשר לשחקנים המובילים להגיע לדקות ההכרעה רעננים באופן יחסי ובתקופה אגרסיבית יותר, הייתה לזה משמעות מכרעת.
המפתח לשיטה חייב להיות ג'יי.אר סמית'. הגארד שפרח בפלייאוף אך נעלם בסדרת הגמר הוא השחקן הכשיר האחרון בסגל הקבוצה, מלבד לברון ג'יימס, שמסוגל לייצר לעצמו מצב קליעה. כניסה טובה שלו למשחק תאפשר לבלאט לתת מנוחה לג'יימס במהלך הרבע השני מבלי לחשוש מכניסה לבור עמוק מדי. אחרת, נמשיך לצפות ב"מלך" משחק "הירו-בול" מול הגנת גולדן סטייט ומגיע ללא חמצן לדקות ההכרעה, כפי שקרה בכל משחק לאורך הסדרה.
בלאט. חייב למצוא מנוחה לג'יימס (AFP)
שבעה מיליון. קשה היה שלא לזוז באי נוחות משאלתו של גיל תמרי בסיום המשחק. כן, זאת שאלה שנשאלה כבר, אבל היה משהו בסגנון שבו היא נשאלה, מעין אגביות מאוסה (מצד השואל) שהוציא את בלאט משלוותו. לא, שבעה מיליון אנשים לא קמים בכל בוקר לצפות בסדרת גמר ה-NBA. גם מיליון בודד יהיה מספר גבוה מהמציאות, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי החשיפה לליגה בישראל גדולה מהרגיל, אפילו יותר מהימים בהם שיחק השחקן הטוב ביותר שדרך על הפרקט.
בעיות רבות יש לנו בכדורסל הישראלי, אך אחד הדברים עליהם ניתן לברך בשנים האחרונות הוא כניסתם של נציגים כחול-לבן לליגה הטובה בעולם. עומרי כספי הוכיח שאפשר לחלום, גל מקל הוכיח שהחלום מציאותי ובלאט הוכיח שאפשר גם להצליח על אף הקשיים.
הקפיצה הגדולה ביותר של הענף בישראל התרחשה בתחילת שנות ה-80, אז מכבי ת"א הוכיחה שניתן להצליח גם מחוץ לגבולות המדינה, ומשכה אליו ילדים רבים שביקשו לטעום קצת בעצמם. ההתעניינות הגוברת, במיוחד לאור חולשת הליגה המקומית, יכולה רק לתרום לכדורסל הישראלי. לצרף כישרונות חדשים ולהכניס את המוטיבציה החסרה באלה הקיימים, כי אין מנוף טוב יותר לשיפור מאשר הצלחה.
מה דעתך על הכתבה?