דייויד בלאט חייב לקחת את המושכות

דייויד בלאט
דייויד בלאט | צילום: AFP

לברון לוקח על עצמו יותר מדי בסדרה בה לקליבלנד יש רק מה להפסיד

נתחיל מהשורה התחתונה. בסדרה מול אטלנטה יש לקליבלנד רק מה להפסיד. כן, ההוקס סיימו את העונה עם המאזן הטוב במזרח, אבל אין ספק שחסר להם מרכיב נוסף כדי להפוך את העונה הזאת להיסטורית. לקאבס יש את לברון, אבל כמו כל אקס פקטור-  גם לברון ג'יימס יכול לקחת בדיוק כמו שהוא נותן.

הרבה דובר בשבועיים האחרונים על נושא השליטה של דייויד בלאט. התקשורת המוטה, שסימנה את המאמן הישראלי כבר מהפתיחה, מתקשה להשתחרר מהסטיגמות שהיא עצמה הדביקה ומסמנת את "המלך" כבעל המילה האחרונה בקבוצה. הבעיה היא, שכמו הרבה סטיגמות אחרות, אותם אנשים מתחילים להאמין בהן בעצמם.

קליבלנד עלתה ל-0:1 בגמר המזרחגולדן סטייט הכפילה את יתרונה על יוסטוןהצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו

לברון ג'יימס, אם מותר לי לשאול רגע את הדימוי של בלאט עצמו, נראה כאילו הוא חייל שנשכח זמן רב מידי בשדה הקרב. הוא עייף ומבולבל ורק מחכה שהמשימה (העונה) תסתיים כדי שיוכל לחזור הביתה. הדבר האחרון שאתה רוצה זה להפקיר את העונה שלך בידי אדם שנמצא במצב סטרס מתקדם.

אין מדובר לרגע בהסרת האחריות מג'יימס, קליבלנד תמות ותחיה איתו, אבל אין ספק שכמו "מלך" אחר במזרח התיכון, זה של אוהיו לקח על עצמו יותר מידי תיקים.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היתה בדקות האחרונות של המשחק הראשון מול אטלנטה. כשהם מובילים בבטחה, בחר ג'יימס בחמש הדקות האחרונות לקחת את משחק ההתקפה על עצמו. הוא התחיל את התרגיל וגם סיים אותו לקראת סוף השעון, לרוב בהחטאה, ואפשר להוקס לחזור למשחק בריצת 2:13 בחמש הדקות האחרונות.

לא היה מדובר רק על מקרה של כוכב הקבוצה שלוקח את העניינים לידיים לאחר פציעות של שחקני מפתח, אלא בעיקר בכזה שמחפש את אור הזרקורים בכל מחיר ולא מבין מתי לשחרר. הוא לא הבין את זה אחרי עוד החטאה, הוא לא הבין את זה כשההגנה צופפה את הצבע ולא נתנה לו לחדור והוא לא הבין את זה כשהשופטים נתנו לשתי הקבוצות להרביץ.

בניגוד למצבים אחרים בקריירה, בהם מתח את החבל קצת יותר מידי, במהלך הפרשה הזאת בלאט מתנהל מופתית (מלבד תקרית הטייס). הוא עונה נכון על כל השאלות וממשיך לשבח את הכוכב האמיתי של הקבוצה, גם אם הרגיש ש"נזרק מתחת לאוטובוס". אבל הוא חייב להבין שהעגלה הזאת היא שלו ועליו לקחת מדי פעם את המושכות.

לאורך ההיסטוריה רק שני שחקנים (לארי בירד וביל ראסל) הצליחו לראות את התמונה השלמה גם במהלך קריירת המשחק שלהם (והפכו למאמנים מוצלחים לאחריה). למרות שג'יימס הושווה לא אחת לבירד בשל הוורסטיליות של השניים, הוא נמצא מרחק רב ממנו בהבנת המכלול. זה תפקידו של המאמן והפנמה של זה תקל עליו לצרף טבעת נוספת לאוצר המלך.

דייויד בלאט התעסק בקיץ בעיקר בעצמו. ראשית, כי הוא בכלל לא תכנן לאמן את השחקן הגדול בעולם. שנית, כי למרות שהוא לא יסכים עם ההגדרה, הוא בעיקר מאמן "רוקי" ב-NBA והוא נדרש ללמוד את העבודה בכל יום מחדש.

הוא לא ידוע כאדם שנוהג "לשחרר". לאורך הקריירה, בעיקר בשנים האחרונות, הוא היה ידוע כ"קונטרול פריק" שעצבן לא אחת את הממונים עליו, בעיקר סביב נושא השליטה. אולי ראוי שברגע השיא של הקריירה שלו, הוא ייקח קצת ממנה בחזרה.

***

סדרה המערב היא מיקרו קוסמוס של הטענה כנגד כוכב יחיד. לא משנה כמה טוב יהיה ג'יימס הארדן (והוא עצום), הוא עדיין ימצא את עצמו בצד המפסיד מול המשחק השוטף והקבוצתי של גולדן סטייט וסטף קרי.

אין ספק שהאיש והזקן הוא השחקן הטוב על המגרש בשני המשחקים הראשונים בסדרה, אך כמו במרוץ לתואר ה-MVP הוא מפסיד לאיש שאפילו בתו לוקחת לו את אור הזרקורים. הוא מפסיד כי קרי לא צריך את הכדור כדי לנצח את המשחק.

כוכב הווריירס מציג בעונה הזאת, ובפלייאוף בפרט, משחק שניתן להסביר אותו רק עם דימויים מעולמה של האומנות השישית. הוא מתיש את הגנה הרוקטס, בעיקר מנטאלית, ומוביל לקריסתה הבלתי נמנעת רק מעצם היותו סטף קרי.

בדיוק כמו התבלין באותו השם, אין גבול לאפשרויות בהן ניתן להשתמש בו. הוא יכול לקחת את הכדור לסל, או לבצע הטעייה קטנה ולהשתחרר לשלשה. הוא גם יכול לנוע מצד לצד, סטייל רג'י מילר, ולעייף את המגן שלו. זה שלא יתפקד מאוחר יותר בהתקפה הנגדית. אבל הנשק האולטימטיבי שלו הוא שהוא פשוט הופך את האחרים לטובים יותר.

יש בימים האחרונים הרבה טענות על ההגנה שמציגה יוסטון בסדרה, אבל מול ההתקפה הרב שלבית שמציגה גולדן סטייט, גם הקבוצות של טום ת'יבודו היו מתקשות להתמודד. כן, צפייה בג'יימס הארדן חודר מצד שמאל שקולה להתבוננות בציור של סלבדור דאלי – לעולם לא ישעמם להסתכל עליה – אבל גם לעולם יהיה קל יותר לשמור אותה. בטח כשיתר חבריו לקבוצה עומדים מתפעלים ממנה בדיוק כמו הצופה בבית.

קרי. גם חבריו מתפעלים ממנו (AFP)

***

הפציעה של דמרה קארול מול קליבלנד אומנם היתה יכולה לקרות גם באימון פתיחתה העונה, אבל היא הציפה מחדש את הדיון סביב נושא הפציעות בליגה הטובה בעולם.

קווין לאב סיים את העונה בשל פציעה בכף, ג'ון וול החמיץ מספר משחקים בשל סדק בעצם, כריס פול שיחק בפלייאוף על רגל אחת בשל פציעה בשריר, מייק קונלי שבר את ארובת העין, פאו גאסול החמיץ את המשחקים החשובים מול קליבלנד ועתידו של קיירי ארוויניג עדיין לוט בערפל.

נכון, בדיוק כמו הפציעה של קארול, קשה לשייך באופן ישיר את מרבית הפציעות לעומס הרב של השחקנים במהלך העונה הסדירה. אך היעדרויות הממושכות שאנחנו חווים במהלך העונה והקושי שחווים רבים מכוכבי הליגה לחזור לעצמם מעיד על כך ששינוי חייב לקרות.

גוף עייף לעולם יהיה חשוף יותר לחבלות ולשחיקה והאינטנסיביות שעולה בכל שנה, מאיימת יותר ויותר על אורך הקריירה של השחקנים המובילים. ה-NBA היא ליגה של שחקנים, בעיקר כי זה טוב למוצר המשווק. אולי הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יתחילו פתוח את הראש וכמו באיגרוף של שנות ה-80, יחשבו על רעיונות של קיצור זמן המשחק.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי