כשדיוויד בלאט הגיע למסיבת העיתונאים אחרי המשחק הראשון בסדרה, הוא לא היה צריך לחכות לתוצאות ה-MRI של קיירי אירוינג. הוא ידע שזה נגמר. החדשות העצובות על שבר בפיקת הברך (עד שנה היעדרות), היו רק חותם לטרגדיה הספורטיבית.
איך שלא נבחן את יחסי הכוחות כעת, אין לקליבלנד סיכוי לנצח בארבעה משישה משחקים, גם אם לברון יקלע 50 נק' בערב. כי סטיב קר, ששיחק עם הגדול מכולם מייקל ג'ורדן (ועונד טבעות אליפות להוכיח זאת), יודע שאין שחקן גדול מהמשחק עצמו, ובלתי אפשרי לנצח לבד. ולברון רוצה לנצח לבד.
מדוע הוא לא ניצל את יתרונו הפיזי והאתלטי על שומרו, ולקח זריקת התאבדות מחוץ לקשת? רק הוא יודע, ובלאט – כמו כל אנשי הקאבלירס – חייבים לחיות על שיגיונותיו של כוכב העל שלהם. אם מחשבים את כמות הנקודות של אירוינג, מנכים את תשע הנקודות שתרם הספסל, מתחשבים בנתון שלפיו מאט דלבדובה לקח רק זריקה אחת לסל ובוחנים את הרוטציה ששיחקה עם שבעה שחקנים לעומת עשרה של הווריורס – אז ברור לאן הסדרה הולכת. גם זה שה"ספלש בראדרס" לא הצטיינו אלא נתנו משחק סולידי לגמרי, מהווה נתון שיש להתחשב בו.
קרי ותומפסון. רק משחק סולידי (AFP)
השיטה של קליבלנד הייתה ידועה וברורה: לעבוד בשביל לברון ג'יימס, לבודד בשבילו כדי להביא לידי ביטוי את יתרונותיו על שומרו, אנדרה איגודלה. הבחור שחסה בצלו של אלן אייברסון בפילדלפיה, אוהב לעשות הגנה. נתנו לו קצת עזרה מחברים, ויש 0:1 בסדרה. הנתון לפיו קינג ג'יימס ירד עם 44 נק' מהפרקט הוא שולי. זה שיא אישי, הקבוצה הפסידה, וזה מה שקובע. כי כשהכדור בידיים של לברון, הוא לא בידיים של מישהו אחר. ואם המישהו הזה הוא ג'יי.אר סמית' שלא פוגע, הוא חייב להשתפר ב-800% למשחק השני. וזה קשה בראש.
אין מחליף לאירוינג, כי גולדן סטייט היא לא שיקגו ואטלנטה, ויש לה ארסנל של שחקנים שלא ייתנו לסמית' ושאמפרט לתפוס יום. דלבדובה כבר על הכוונת של שופטי הליגה, הוא לא ישלח עוד שחקן יריב לחדר ניתוח העונה. גם הוא כבר יודע את זה.
וזה משאיר את ג'יימס ושות' רק עם תקווה להופעה מכובדת בסדרה. באוקלנד כבר יכולים להתכונן למצעד, לביקור אצל מושל קליפורניה ואצל הנשיא אובמה. המאזן של לברון יהיה שתי טבעות משש הופעות בסדרות גמר, ובלאט יהיה הישראלי היחיד שכמעט עשה את זה.
בלאט. צריך להודות לו (AFP)
הוא יכול להיות רגוע, לא יהיה בחייו ישראלי שיתקרב אליו. מצד שני, כדאי שישלים את הדרישות לתעודת המאמן כדי לעמוד בחוק הספורט הישראלי. כי בביג-שואו משחקים כדורסל מעולם אחר, ולנו יש חוקים.
ואולי זו הייתה הסיבה שבלאט הביט למצלמה והתנצל בפני הקהל בישראל שקם בארבע לפנות בוקר כדי לצפות בקבוצה שלו. אז בואו נאמר תודה יפה לאיש שנתן משמעות לחורף הספורטיבי והיה הכי קרוב מכולם לחלום. לא רק שלו, של כולנו.
מה דעתך על הכתבה?