זה לקח לה שלושה משחקים, אבל גולדן סטייט עשתה במשחק הרביעי של סדרת הגמר את השינוי המנטלי הדרוש, הפנימה את העובדה שהיא הפייבוריטית במעמד הכי גדול של הענף וניצחה שלושה משחקים ברציפות בדרך לאליפות ראשונה מזה 40 שנה. אליפות שהיא ראויה משלוש סיבות מרכזיות: 1) בשיטה של ה-NBA, האלופה תמיד ראויה 2) השלמת עונה היסטורית עבור קבוצה שהייתה לא פחות ממדהימה לאורך העונה הסדירה 3) זו באמת הייתה פשוט הקבוצה הטובה ביותר לאורך כל השנה.
לא הרבה קבוצות מצליחות לנצח שלושה משחקים רצופים בסדרת פלייאוף, בטח שבגמר, אבל גולדן סטייט סיימה הבוקר פלייאוף היסטורי בו היא עשתה את זה בכל אחת מהסדרות. סוויפ בסיבוב הראשון, קאמבק מפיגור 2:1 בסיבוב השני, ריצה מהירה ל-0:3 בגמר המערב וקאמבק נוסף בגמר. בואו נחכה קצת ונשמע אם מישהו גם יספר לנו כמה פעמים קבוצה השלימה את ההישג הזה בתולדות ה-NBA. כרגע עולה לראש לוס אנג'לס לייקרס של 2001 ופילדלפיה של 1983 (אבל בפלייאוף של שלושה סיבובים ולא ארבעה). מה שלא יהיה, הנה עוד נתון נדיר במיוחד שהקבוצה של סטיב קר העמידה השנה.
- המספרים של סדרת הגמר: הקו המשותף לשיקגו וגולדן סטייט
- איגודאלה: "כשאהיה גדול אני רוצה להיות סטף קרי"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
אלא שהנתון הזה איננו שרירותי, כי הוא אופייני לה ומלמד על הקבוצה הזו לא מעט – עדות לכך שכאשר הווריורס של 2015 נכנסים לזה, אי אפשר לעצור אותם. קבוצה שמנצחת סדרות פלייאוף כמו שהיא מנצחת משחקים – התפרצות אחת או שתיים עם רצף קליעות שמטריף את הדעת, ופתיחת פער שהיא לא נותנת לאף אחד לסגור. צ'ארלס בארקלי, חסיד הפרשנות המסורתית, מקפיד על כמה מנטרות ואחת האהובות עליו היא ש"קבוצה שתלויה בג'אמפ שוט לא תזכה באליפות".
גולדן סטייט היא אכן קבוצה שזורקת הרבה מאוד ג'אמפ שוט'ס, ולכאורה שני השחקנים הכי חשובים שלה הם שחקני חוץ שתלויים בקליעה שלהם. בארקלי צודק – קבוצה שתלויה רק בזה, לא תזכה באליפות. אבל גולדן סטייט הוכיחה לאורך כל השנה שהיא יותר מזה. היא אמנם פותחת פערים הרבה בזכות יכולת הקליעה הנדירה של סטפן קארי וקליי תומפסון במיוחד, ושל צוות קלעים מצוינים מסביבם, אבל היא מייצרת הרבה נקודות במשחק המעבר – גם הודות להגנה נפלאה. והיא שומרת על היתרון שהיא פותחת – בייחוד הודות להגנה הנפלאה.
קארי. הרבה יותר מ"רק ג'אמפ שוט" (AFP)
כשמוסיפים לקליעה הפנומנלית הזו גם הגנה כל כך טובה, עומק של ממש בסגל (למרות שגם גולדן סטייט קיצרה מאוד את הרוטציה במשחקים האחרונים), ולכידות קבוצתית הדוקה הן מקצועית והן חברתית, מתקבלת יריבה שלקליבלנד – במצבה הנוכחי – לא היה סיכוי מולה.
אלא שזה הזמן גם לסכם את העונה הראשונה של לברון ג'יימס בחזרה בקליבלנד, את העונה הראשונה של דייויד בלאט כמאמן NBA, ואין שום דבר אחר שאפשר וצריך לעשות עכשיו מאשר למחוא כפיים (אתם לא באמת חייבים. תעשו בכאילו). האתגרים שהקבוצה הזו הייתה צריכה להתמודד איתם לאורך כל השנה הרכיבו חבילה מאוד לא שגרתית של מכשולים ומאבקים.
החל מהעובדה שהתכנית שעבדו עליה בקיץ שעבר, על בניית קבוצה צעירה תחת מאמן "רוקי", נזרקה לפח ברגע אחד כשלברון הודיע שהוא חוזר. דרך העובדה שאם היו יודעים על כך מראש, היו ממנים מאמן אחר. כלה במערכת היחסים הבעייתית שג'יימס הכתיב מול מאמנו. ועד בניית סגל מבוגר מאוד, השלמת שני טריידים משמעותיים במיוחד באמצע העונה, בניית התקפה סביב השחקן הטוב בעולם שלא ממש נותן לאף אחד להגיד לו מה לעשות, בניית הגנה קבוצתית שהלכה והשתפרה מאוד לאורך העונה, בניית לכידות חברתית למרות כל השינויים בסגל, האופי הריכוזי של הכוכב, חוסר הניסיון של המאמן בליגה, הורדת שחקן חמישייה כמו טריסטן תומפסון לספסל… ומסתיים באיבוד קווין לאב לפציעה מסיימת עונה בסיבוב הראשון של הפלייאוף וקיירי אירווינג לפציעה מסיימת עונה במשחק הראשון של הגמר.
קארי וג'יימס, בחיבוק פרידה (AFP)
היו פה כל כך הרבה אתגרים ייחודיים במצבים קיצוניים שדרשו התמודדות והסתגלות תוך כדי תנועה, תחת הרבה ציפיות ולחץ ומבנה אישיותי לא טבעי למועדון ששואף לאליפות מיידית – שעצם העבודה שהקאבס היו הקבוצה הטובה בליגה לאורך שבועות ארוכים של העונה הרגילה, ושגברו בצורה משכנעת על שלוש יריבות ראויות במזרח (כן, ברור שהמזרח חלש. ועדיין), ושהובילו 1:2 על קבוצה היסטורית בגמר – יש בה כדי לסגור את העונה הזו כסיפור הצלחה די מדהים מבחינת קליבלנד. וכן, גם מבחינת המאמן ה"רוקי" שלה.
וגם מבחינת לברון ג'יימס זו עונה מיוחדת. בתוך קריירה כל כך עשירה, זו תהיה עונה שתיזכר בצורה משל עצמה. אמנם היא לא הסתיימה באליפות, אמנם הוא ירד ל-2 מ-6 בסדרות גמר (נתון שעושה עוול, כמובן, עם גדולתו של ג'יימס), אבל הרבה מעבר לסיפור החזרה הביתה המרגש או לעובדה שג'יימס הוכיח כמה וכמה פעמים העונה שמדובר באגו מניאק ענקי – דווקא סדרת הגמר הזו, בה סיים עם מספרים היסטוריים מכל בחינה (לטוב ולרע, אגב), הוכיחה כמה גדול הוא עדיין יכול להיות. איך בגיל 30 הוא עדיין משתפר ככדורסלן. איך עדיין לא ראינו ממנו הכל.
אבל ארבע פסקאות על הקבוצה שהפסידה בסדרת הגמר זה באמת מספיק. בוקר הכתרת אלופת ה-NBA הוא הזמן להריע למנצחים, ואיזה מנצחים חביבים אלה הם. זה מתחיל כמובן בקארי, שהחדווה שלו למשחק עושה חמים בלב בכל פעם מחדש. זה נמשך בצוות צעיר ברובו, אנרגטי, אינטליגנטי ולהוט שההתלהבות שלו מדבקת. וכאן ההזדמנות לציין במיוחד את אנדרה איגודאלה, שבגיל 31 זוכה באליפות ראשונה (כמו כל חבריו לקבוצה) ומקבל בצורה מעט מפתיעה אבל די מוצדקת את תואר ה-MVP של הסדרה, משלים מהפך ממי שהיה בצעירותו סקורר-אתלטי בקבוצות חלשות, לחבילה שלמה חסרת אגו שמשפיעה על המשחק בשני צידי המגרש ועוזר לקבוצות מצוינות להיות טובות עוד יותר.
וזה מסתיים במאמן שהוא בלי ספק אחד מאנשי המקצוע הטובים והאהובים בארה"ב. בין אם בימיו כשחקן משלים, ווינר וצלף, או ימיו כ-GM של פיניקס סאנס שם עשה ריצה יפה, תקופתו כפרשן הכי טוב בטלוויזיה האמריקאית, ועונת הרוקי שלו כמאמן בליגה – כל מה שסטיב קר עושה נראה סביב כדורסל נראה מחושב, הגון, נובע מאהבת המשחק, ולא פחות חשוב – מסתכם בהצלחות.
איגודלה וקר. אלופה מוצדקת (AFP)
עצם הזכייה הזו באליפות מקבעת את העונה הזו של גולדן סטייט גבוה בדירוג העונות הגדולות אי פעם. כי עונה של 67 ניצחונות עם מקום 2 במדד ההתקפה ומקום 1 במדד ההגנה בעונה הרגילה זה הישג נדיר, אבל חסר משמעות אם הוא לא מסתיים עם הטבעת. ראינו כבר לא מעט קבוצות שנתנו עונות רגילות מופלאות וסיימו את העונה בידיים ריקות. ראינו לא מעט, אבל אנחנו זוכרים מהן מעט. מגולדן סטייט של 2015 נזכור הרבה.
עכשיו בואו נדבר שנייה על זה שדייויד בלאט הוא המאמן של לברון ג'יימס וסגנית אלופת העולם, סבבה?
מה דעתך על הכתבה?