הקבוצה לפני הכל: לא תהיה אחת כמו הספרס של דאנקן

לפני שטים דאנקן יחליט אם לפרוש או לא, ההדחה המעט-מפתיעה של סן אנטוניו בידי אוקלהומה סיטי כבר בסיבוב השני היא כנראה ההזדמנות הכי טובה שעלתה עד כה לסכם את הקריירה של היסודי-הגדול (איזה יופי הכל נשמע בעברית!). אבל סיכום הקריירה של דאנקן כאינדיבידואל לא עושה צדק עם המורשת האמתית של השחקן הזה – הקבוצה לפני הכל. בהתאם לכך, קבלו דירוג עם כותרת קצת ארוכה: הקבוצה-עם-שחקן שהכי כדאי היה לאהוד לאורך ההיסטוריה של הליגה.

למה הכוונה? נגיד, לייקרס-עם-ווסט מול סלטיקס-עם-ראסל. בשני המקרים כוכב אחד נשאר באותה קבוצה משהו בין 10 ל-15 שנה, ואנחנו שואלים בפשטות – את מי היה כדאי לאהוד יותר לאורך התקופה הזו? את ראסל והתלתנים, שב-13 שנה הגיע ל-12 גמרים וזכה ב-11 אליפויות, או את ווסט והאגמיים, שב-14 שנה הגיע ל-9 גמרים וזכה באליפות אחת? במקרה הזה, התשובה ברורה.

שתי הבהרות:

1) הפרמטרים היחידים שקובעים כאן הם ספורטיביים. זה חשוב, כי הרבה אנשים יגידו שמנוי שנתי למדיסון סקוור גארדן עדיף על פני מקבילו ביוטה, גם אם הג'אז מנצחים יותר משחקים. אבל כשאוהדים מחו"ל, למשל מישראל, אז כולנו קמים בפיג'מה באמצע הלילה כדי לראות את המשחק – וגם אם בסלון של אחד יש טלוויזיה גדולה יותר ובסלון של אחר אפשר להגביר כי אין תינוק שיתעורר מזה, התנאים בסך הכל די שווים.

2) הדירוג יוצא מנקודת הנחה שלנצח זה טוב עבור האוהד. זה חשוב כי בספורט יש לא מעט אוהדים מזוכיסטים שנהנים להיות אנדרדוג. אין בעיה עם זה, רק שכאן אנחנו מסתכלים על הישגים – ויותר מהם, זה יותר טוב.

מחוץ לדירוג:

קודם כל – אותן סלטיקס של ראסל ולייקרס של ווסט, ואחרות מתקופתן. כי זה יותר מדי עתיק. לכן אנחנו גם לוקחים את הדרך הקלה ומסתכלים רק על קבוצות מאז איחוד ה-NBA וה-ABA (כלומר, מעונת 76/77). פורטלנד של קלייד דרקסלר (שני גמרים), פיסטונס של צ'ונסי בילאפס (שני גמרים, אליפות) ודאלאס של דירק נוביצקי (שני גמרים, אליפות ו-15 הופעות בפלייאוף) היו הכי קרובות לתפוס את המקום העשירי, שבסוף הולך ל…

נוביצקי וראסל, שניהם מחוץ לדירוג (gettyimages)

10. דיטרויט של אייזאה תומאס

עונות: 13. ניצחונות: 603. אחוזי ניצחונות: 56.5%. הופעות בפלייאוף: 9. שנים כקונטנדר: 5. הופעות בגמר: 3. אליפויות: 2.

למרות שהתקופה הטובה של המאבס עם נוביצקי ארוכה בהרבה – ויציבות לאורך זמן זה פקטור משמעותי בדירוג הזה – הפיסטונס קיבלו את המקום העשירי בדירוג על פני המועדון של מארק קיובאן בזכות רצף של שלוש שנים בגמר ושתי אליפויות רצופות, שני הישגים די נדירים המהווים תקופה שכל אוהד של הבאד-בויס יזכור לנצח ויספר עליה לנכדים (לרובם, מותר להניח, כבר יש כאלה…).

ה-כוכב של הבאד בויס. אייזאה תומאס (gettyimages)

9. יוסטון של חאכים אולאג'ואן

עונות: 17. ניצחונות: 783. אחוזי ניצחונות: 57.4%. הופעות בפלייאוף: 14. שנים כקונטנדר: 5. הופעות בגמר: 3. אליפויות: 2.

והנה אותה יציבות נכנסת לתוקף – כי עם אותו מספר אליפויות (בשני המקרים – בק-טו-בק) ואותו מספר הופעות בגמר ואותו מספר שנים כקונטנדר כמו אלה של הבחורים של צ'אק דיילי, העובדה שבין הגמר הראשון של הרוקטס עם החלום לבין הגמר האחרון שלהם איתו עברו 12 שנה מכריעה פה.

יציבות מדהימה. אולאג'ואן (gettyimages)

8. פילדלפיה של ד"ר ג'יי

עונות: 11. ניצחונות: 605. אחוזי ניצחונות: 67%. הופעות בפלייאוף: 11. שנים כקונטנדר: 8. הופעות בגמר: 4. אליפויות: 1.

פילי של הדוקטור נמצאת לפני יוסטון כי אמנם הסתפקה באליפות אחת לעומת שתיים, אבל עם הופעה אחת יותר בגמר, עם ימי השיא של מוזס מאלון על הדרך פלוס צ'ארלס בארקלי בתחילת דרכו, אחוז ניצחונות גבוה בהרבה ועם כמעט עשור של התמודדות רצופה על האליפות (לעומת 5 שנים "מפוזרות" של יוסטון, כולל פספוס הפלייאוף באמצע) מדובר בתקופה שהיא שוות ערך בהישגיה, ארוכה טיפה פחות אבל עשירה יותר ועמוקה יותר.

7. מיאמי של דוויין ווייד

עונות: 12. ניצחונות: 569. אחוזי ניצחונות: 58.7%. הופעות בפלייאוף: 10. שנים כקונטנדר: 6. הופעות בגמר: 5. אליפויות: 3.

התקופה הזו שונה בתכלית מזו של הסיקסרס כאן למעלה, ובעצם משל כל היתר ברשימה הזו – בגלל הגיחה של לברון כמובן. כי גם אם לפני 4 השנים המטורפות של ג'יימס בסאות' ביץ' ווייד זכה באליפות, הרי שעידן הביג-3 הוא הסיבה היחידה שבכלל מיאמי יכולה להסתכל ליתר הקבוצות פה בגובה העיניים. אבל איך שלא נסובב את זה – לאורך כל השנים האלה, זו הייתה מיאמי-עם-דוויין-ווייד. ואיזה שנים אלה היו – 4 גמרים רצופים (משהו שאף קבוצה לא עשתה מאז האייטיז) ושלושה תארים בסך הכל (פי 3 מפילי) הופכים בדיעבד את השנים הפחות טובות באמצע לתקופת המתנה מתוקה.

לברון? מיאמי היא קודם של ווייד (gettyimages)

6. סלטיקס של לארי בירד

עונות: 13. ניצחונות: 751. אחוזי ניצחונות: 70.4%. הופעות בפלייאוף: 13. שנים כקונטנדר: 9. הופעות בגמר: 5. אליפויות: 3.

הגענו למשקל הכבד (ובעצם לטופ 5, מיד הסבר). הקבוצה האחרונה שעשתה 4 גמרים ברצף לפני מיאמי-של-לברון, היריבה הגדולה של הלייקרס בשנים שהזניקו את הליגה קדימה. הביג-3 (לארי, מקהייל, פאריש) המקורי באמת הרבה לפני פירס-גארנט-אלן ושקבעה שיאי ביג-3 הרבה לפני טימי-טוני-מאנו. אחוז ניצחונות מדהים על פני כמעט עשור וחצי, שלל רגעי ענק שלנצח יישארו בפנתיאון של תולדות הליגה. ככה – כולל התקפת חצי המגרש אולי החכמה אי פעם – קונים אין-ספור אוהדים בכל רחבי העולם.

מכירים אוהדים של בוסטון? אז זה בגללו. בירד (gettyimages)

5-4. לייקרס של כרים עבדול ג'באר/מג'יק ג'ונסון

עונות: 12-14. ניצחונות: 712-776. אחוזי ניצחונות: 72.3%-67.3%. הופעות בפלייאוף: 12-13. שנים כקונטנדר: 12-10. הופעות בגמר: 9-8. אליפויות: 5-5.

אי אפשר באמת להפריד – כי מרבית התקופה של השניים חפפה כמובן, כולל כל 5 האליפויות. ג'באר הגיע מעט קודם (ובעונה הראשונה אפילו לא הגיע לפלייאוף), מג'יק נשאר עוד קצת והגיע לגמר שוב (החזרה הקצרצרה שלו ב-96' ל-32 משחקים לא נכללת פה). כך או כך, הלייקרס היו הפנים של הליגה לאורך כל האייטיז, היו בגמר כמעט כל שנה, סיימו אלופים בחצי מהעשור והביאו יותר אוהדים לליגה מאשר כל קבוצה אחרת לפניהם עם השואו טיים שובה הלב. אם כוללים את האלמנטים שאינם מקצועיים – למשל, את אווירת הסלבס והמסיבות הפרועות שהקיפו את הקבוצה הזו – סביר לטעון שמגיע לה המקום הראשון כאן.

הפנים של הליגה באייטיז. מג'יק וג'באר (gettyimages)

3. שיקגו של מייקל ג'ורדן

עונות: 14 (כולל שנה וחצי של ג'ורדן בחוץ בגלל פרישה). ניצחונות: 750. אחוזי ניצחונות: 65.3%. הופעות בפלייאוף: 14. שנים כקונטנדר: 8. הופעות בגמר: 6. אליפויות: 6.

אם בעשור שלפני, את מליוני האוהדים החדשים שהתחילו לעקוב אחרי הליגה אפשר היה לחלק בין הסלטיקס ללייקרס, הרי שעשרות המליונים שקפצו על העגלה בשנות התשעים התחלקו בין אוהדי הבולס החדשים לבין… פירורים לכל היתר. החווייה של לאהוד את הבולס לאורך השנים עם מייקל דומה מבחינת היקפי הטירוף סביבה מקבלת פייט רק מברצלונה-של-מסי, יונייטד-של-פרגי ומכבי-של-שמעון והיא חווייה שמגדירה את הספורט המקצועני האמריקאי בעשור בו הוא ביצע את הקפיצה הגדולה בתולדותיו מבחינת מקומו בתרבות האמריקאית והעולמית, עם ה-NBA והלשון של ג'ורדן בראש. אבל עדיין, אם מצמצמים את זה להישגים על הפרקט, אז 8 שנים "בלבד" של קונטנדריות זו נקודת תורפה בדירוג הזה, בטח מול שני המקומות הבאים.

כן, אלוהים לא בפסגה של הדירוג הזה (gettyimages)

2. לייקרס של קובי ברייאנט

עונות: 20. ניצחונות: 943. אחוזי ניצחונות: 59.2%. הופעות בפלייאוף: 16. שנים כקונטנדר: 12. הופעות בגמר: 7. אליפויות: 5.

באופן די דומה למה שנכתב פה על מיאמי אבל רק ביתר שאת, השנים הרעות באמצע הפכו את צמד האליפויות המאוחר להישגים מתוקים שאוהדי הלייקרס של מג'יק, למשל, לא חוו. אבל אנחנו כאן כדי לדבר על הישגים, והכמות היא הדבר המרשים פה באמת. תקופה של 17 שנה בין הופעת הפלייאוף הראשונה לאחרונה, 13 שנה בין שנת הקונטנדריות הראשונה לאחרונה, עשור בין הגמר והאליפות הראשונים לאחרונים. שאקיל אוניל, פיל ג'קסון, החייאת היריבות עם הסלטיקס – אנשים שגדלו על הלייקרס הזו הם באמת ברי מזל. אלה שהמשיכו לכאן עוד מימי מג'יק וכרים? אלה בכלל מפונקים…

נו, לפחות עקף את מייקל (gettyimages)

1. ספרס של טים דאנקן

עונות: 19. ניצחונות: 1072. אחוזי ניצחונות: 71%. הופעות בפלייאוף: 19. שנים כקונטנדר: 16. הופעות בגמר: 6. אליפויות: 5.

שלל השיאים שדאנקן שבר בהקשר של ניצחונות – עונה רגילה ופלייאוף – עם קבוצה אחת, מרכיבים רשימה שאין ממש סבירות שמישהו ישווה אותה. בעיקר כי מה הסיכוי שנראה כוכב כל כך גדול נשאר כל כך הרבה זמן במועדון אחד, בלי שום שנה רעה, בעידן בו כוכבים רק מחפשים את ההזמנות הטובה יותר עם החוזה הטוב יותר, בלי קשר כמעט לזהות המקום? ובכן, אפסי. 

עם  129 ניצחונות יותר מאשר כל קבוצה אחרת פה (ה-943 של קובי), וכשרק הלייקרס של מג'יק שמרו על אחוז ניצחונות גבוה יותר (72.3% מול 71%, אבל לאורך תקופה קצרה בהרבה), ועם מספרי אליפויות וגמרים שלא באמת נופלים מאף אחד פה – השילוב חסר התקדים בין הצלחה יציבה, אורך התקופה ושלל ההישגים הוא באמת משהו שאין שני לו בכל תולדות הליגה. 

ספק אם אי פעם השיאים שלו יישברו. דאנקן (gettyimages)

לאהוד את הספרס בשני העשורים האחרונים אמר שבכל עונה ראית קבוצה של 50 ניצחונות לפחות שב-80-90% מהמקרים גם התמודדה על האליפות. ואם כל זה לא מספיק, נגיד רק דבר אחד: אליפויות בשלושה עשורים שונים. עם אותו שחקן. מותר להניח שאף אוהד לא יכול לבקש יותר מזה.