ב-2013, השנה הראשונה בה סטף קרי הגיע לפלייאוף, הוא עבר את 25 זריקות רק פעם אחת ב-12 משחקים (ב-2 הארכות מול סן אנטוניו ספרס). בהפסד בשבעה משחקים בסיבוב הראשון שנה לאחר מכן מול לוס אנג'לס קליפרס לא הגיע ל-25 בשום משחק. בשנה שעברה, כשרץ עם הווריורס 21 משחקי פלייאוף כל הדרך לאליפות, לקח יותר מ-25 זריקות רק פעם אחת! גם בפלייאוף הזה הוא עבר את המספר פעם בודדת, שוב במשחק עם הארכה. בסך הכל 3 פעמים ב-53 משחקים. 5.6 אחוזים מהמשחקים. לשם השוואה – בעונה הרגילה ב-4 השנים הללו זרק 25 ומעלה ב-7 אחוזים מהמשחקים. כלומר, בפלייאוף, איפה שרמת התחרות עולה, הרוטציות מתקצרות והתלות של קבוצות בכוכבים שלהן עולה – קרי, גם ככה לא אחד שכופה את עצמו על המשחק ולוקח זריקות רעות (יש לו בכלל זריקה רעה?), מוריד עוד יותר את מספר המשחקים בהם הוא זורק הרבה.
סתם לשם ההשוואה, בארבע שנים בהן קווין דוראנט היה מלך הסלים (כמו שקרי היה העונה) הוא זרק יותר מ-25 פעמים ב-11 אחוזים ממשחקי העונה הרגילה (נתון מעוות קצת בגלל הפציעה של ראסל ווסטברוק) וב-8 אחוזים ממשחקי הפלייאוף. בין לבין, כרמלו אנתוני היה מלך הסלים בעונה בה זרק יותר מ-25 פעמים ב-29 אחוזים ממשחקי העונה הרגילה וב-50 אחוזים ממשחקי הפלייאוף. כשדוויין ווייד היה מלך הסלים הוא עשה זאת ב-19 אחוזים ממשחקי העונה הרגילה וב-14 אחוזים (משחק 1 מ-7) בפלייאוף. שנה קודם לברון ג'יימס היה מלך הסלים – ועשה זאת ב-24 אחוזים ממשחקי העונה הרגילה וב-1 מ-13 משחקי הפלייאוף (8%, כשהביקורת המרכזית עליו הייתה שלא לקח על עצמו מספיק). אם אנחנו ממשיכים ללכת אחורה בסדרת מלכי הסלים אנחנו מגיעים לקובי ברייאנט ואלן אייברסון – אנשים שמשחק של 25-30 זריקות אצלם היה דבר שבשגרה. עוד צעד אחורה בהיסטוריה ואנחנו כבר בעידן אחר של כדורסל, עם חוקים שונים (לפי שינויי החוקה שעוזרים מאוד לשחקני חוץ).
כל המספרים האלה לא נועדו להראות שקרי לא זורק הרבה יחסית למלך הסלים או לסופרסטאר שהוא שחקן חוץ, בעידן בו כאמור החוקים והסגנונות בנויים עבור שחקני חוץ שרוצים להפציץ. זה ברור ואפשר לראות את זה בקלות, בין אם בצפייה במשחקיו או במבט חטוף ממש על הממוצעים שלו. האחוזים בהם הוא קולע, כמות השלשות שהוא תופר, ממוצע הזריקות למשחק, ממוצע הדקות למשחק (קרי נח המון כשהקבוצה מובילה. ובעונות האחרונות היא מובילה… הרבה) – הכל מצביע על כך שקרי לא צריך וגם באמת לא לוקח יותר מדי זריקות כדי להגיע לסביבות ה-30 נקודות. היחיד שמתקרב אליו כאן בנתונים הוא קווין דוראנט – שבאמת די דומה לו מבחינת הטווחים והאחוזים שלו. כל היתר, כאמור, מצאו את עצמם לוקחים יותר מ-25 זריקות לעתים הרבה יותר תכופות.
אבל בניגוד למה שבדרך כלל נאמר בהקשר של הרגלי הזריקות של סטף קרי, הדברים כאן מובאים כסוג של ביקורת. לא ביקורת חד משמעית, כי בכל זאת מדובר במלך הסלים, הקלעי הגדול בהיסטוריה, ה-MVP שנתיים ברצף, שעדיין נמצא בדרך לאליפות שנייה ברצף אחרי שהוביל את הקבוצה שלו לעונה הסדירה הגדולה אי פעם. אבל כן כביקורת.
כי זה לא שקרי ביישן, כן? העונה רק ג'יימס הארדן זרק יותר ממנו, ובשלוש השנים הקודמות סיים כל עונה במקום ה-6 בזריקות. זה לא שהוא אחד שלא זורק.
המשחק בנוי בשביל קלעים כמוהו, אז למה לוותר? (AFP)
ועדיין, כשזה מגיע לתכיפות המקרים בהם השחקן לוקח יותר מ-25 זריקות, הפער בין קרי לבין מלכי סלים אחרים הוא לא פחות מענקי.
יש לזה הסבר אחד חיובי, כמובן. זה הבנאדם. זה האופי. הוא לא אחד שכופה את עצמו. והקבוצה שלו רוצה אותו כזה, מקבלת אותו ככזה, משלימה אותו, מכפה עליו, ומנצחת איתו ככה. קרי לא פוגע? הוא בכיף ממשיך לרוץ מאחורי חסימות בזמן שקליי תומפסון תופר שלשות. יום בינוני? אין בעיה, שאיגי/בארנס/ליבינגסטון/גרין יתנו רבע מעולה. זה חלק ממה שיפה בקבוצה הזו.
ויש לזה הסבר אחד לא חיובי במיוחד. כמובן. זה הבנאדם. זה האופי. הוא לא אחד שכופה את עצמו. למרות שלפעמים הקבוצה שלו צריכה שהוא כן יעשה את זה. נסו להיזכר כמה פעמים ראיתם את הווריורס בצרות, כשמשהו לא הולך. לא הרבה, נכון. אבל עדיין, גם בפלייאוף שעבר וגם בפלייאוף הזה – היו מקרים. ועכשיו, בכמה מהמקרים האלה ידעתם/ציפיתם/חשתם שהדבר הבא שיקרה זה שקרי ייקח כדור, יגיד "זהו זה, זוזו הצידה", וינצל את הכישרון ההתקפי הייחודי שלו כדי להחזיר את הקבוצה שלו בכוח למשחק? עוד פחות. הרבה פחות.
הגיע הזמן לכפייה (AFP)
אמנם, מדובר בתכונה של כוכבי "הדור הקודם". מאז מייקל ג'ורדן ולפחות שני דורות של כדורסלנים שגדלו עליו. "הירו בול" שכיום בליגה הוא ממש מוקצה. ועדיין, שוב – בפלייאוף, כשרמת התחרות עולה, הרוטציות מתקצרות והתלות בכוכבים מתגברת, לכוכב שלך – ה-MVP, מלך הסלים, הקלעי הטוב בהיסטוריה ואולי שחקן ההתקפה הכי מיוחד בליגה – צריך להיות את הכלי הזה בארסנל. צריך שתהיה לו את היכולת, שיהיה לו הרצון ושיהיה לו ה"סטייט אוף מיינד" הזה, להיכנס למצב בו הוא, בכוח, בכפייה, עוצר את המפולת ומחזיר את הקבוצה שלו למשחק. אצל קרי זה תלוי באם השלשות ייכנסו או לא. ואם לא, הוא ייתן לאחרים. אבל הוא יכול הרבה יותר. אלא שהוא לא עושה את זה. גם כשהקבוצה צריכה. ובמשחק מספר 3, הווריורס היו צריכים את זה. היו צריכים אותו כזה.
זה לא שהם יהיו חייבים אותו כזה בשביל לזכות באליפות. הם עדיין, כמובן, הפייבוריטים הכבדים לזכות. אבל אם הווריורס בונים על שושלת – קבוצה שתהיה בנויה סביב קרי הרבה שנים קדימה ובכל שנה תתמודד על האליפות – סביר לצפות שהדרישה שקרי יהיה מסוגל להיכנס ל"זון" כזה – של לכפות את עצמו כשהמשחק השוטף של הווריורס תקוע – תלך ותגבר. ואם הם ימשיכו לזכות בלי זה, כל הסיפור הזה יהיה בסך הכל עוד דבר שמפריד את קרי מכל מה שהכרנו.
לברון דווקא אחד שלא בורח כשצריך אותו (AFP)
מה דעתך על הכתבה?