כמו אליס שפותחת דלת סתרים אני עוצם עיניים מדי יום, משאיר את מאבקי הענקים בליגה הישראלית, ועובר למעקב היומיומי אחר ליגת ה-NBA. בעיקר, כמה לא מפתיע, אני מתמוגג מגולדן סטייט. לא בגלל שהם מנצחים בסיטונות והולכים ללקט את האליפות די בקלות. גם מיאמי של לברון הייתה נעולה על אליפות מאמצע העונה ולא התמוגגתי ממנה ככה.
זה גם לא סטף קרי. לא שיש לי מלה רעה על סטפי, שיהיה בריא. זאת הקבוצה כולה. גולדן סטייט. אי אפשר שלא לאהוב את היחידה הזאת, את הכדורסל שהיא משחקת. בלי לטרוח להיכנס להשוואות אם הם משחקים טוב יותר משיקגו והתקפת המשולש, מהשואו טיים של הלייקרס של מג'יק, וורת'י וקארים. לא צריך את כל אלה – פשוט לצפות בווריירס ולהתמוגג.
הם הופכים כל משחק לגלובטרוטרס. לשעשוע. הכל לכאורה קליל. גשם שלשות מלהיב ובלתי אנושי שממטירים קרי ותומפסון. הם יורדים, ברבוסה מטווח משלו. דריימונד גרין הוא צ'ארלס בארקלי חדש. צריך להיות איש רע באמת כדי לא ליהנות מכל זה.
בארקלי החדש. גרין (AFP)
אלא שלפני הכל, זה קודם כל סטיב קר. הוא הכוריאוגרף של הבלט הזה. הוא יוצר להם את המסגרת. הוא פותח להם את המרחב להפגיז בלי הכרה. הוא יוצר תנועה אינטליגנטית בלתי פוסקת של שחקנים. שחקנים שמאומנים לפתוח עיניים ומאומנים להניע כדור ומאומנים לשחרר כדור במהירות, ובקצה השרשרת המסחררת הזו מחכה סטף קרי. או קליי תומפסון. או ברבוסה. או דריימונד גרין, שמוצא את עצמו חופשי אחרי שההגנה חטפה סחרחורת מכל הגולדן סטייטים האלה שרצים בלי הפסקה.
איך אפשר שלא להתמוגג מהם? (AFP)
אפשר לראות עד כמה קר משרה מרוחו הטובה והשלווה על העניינים דווקא כשהעסק נתקע. הוא לא קם לצרוח על בוגוט שלקח זריקה לא טובה, כמו שהוא גם לא צועק על תומפסון שלוקח זריקה לא טובה. הוא נשאר לשבת בהנאה, כאילו הוא בארומה ביום שמש ב-11 בבוקר. לא כי הוא רוצה להפגין שיוויון ביחס בין כוכב לשחקן העשירי בספסל. הוא לא צורח כי הוא לא צורח. זה הבנאדם.
וזה נכון לגבי כל דבר: מי שמאמין לא מפחד. מי שיודע שהמאמן לא יפתח עליו, לוקח את הבטחון הזה ופורט אותו לשקט נפשי ויכולת טובה על המגרש. והשקט הזה הוא שנוזל מגולדן סטייט. מעקר את המשחק שלה מהמתח והעצבים שמאפיינים קבוצות אחרות, וההשוואה המתבקשת היא כמובן קליבלנד. הקאבס לא נופלים מגולדן סטייט בסך הכשרון, אבל לכו תשוו את דייויד בלאט המתוח עד התפוצצות על הקווים, ואת יורשו-העתקו האומלל טיירון לו, לסבבה של סטיב קר. את הנינוחות של סטף קרי למטחנה מפוצצת האגו של לברון שאוכלת את קליבלנד מבפנים.
זה סטיב קר, אנשים. לפני קרי ותומפסון וגרין, זה סטיב קר. ומה שהופך את העניין לנדיר עוד יותר היא העובדה שעוד בשנה שעברה, כמאמן רוקי, הוא העז לקחת שיטה חדשה, מנטלית ומקצועית, ולהלביש אותה על השחקנים שלו. אולי קר כבר משועמם ומחפש אתגר אמיתי, אבל ממש אמיתי, כמו מכבי ת"א?
לברון, האגו שלו מפרק את קליבלנד (AFP)
מה דעתך על הכתבה?