לברון ג'יימס הוא ההוכחה לכך שספורטאי גדול אינו בהכרח מי שחייבים גם להתפעל מכל פרסום שהוא מעלה. האיש הוא כדורסלן נפלא, הטוב מכולם בשנים האחרונות, וטוב היה לו התמקד בעיקר בזריקת הכדורים לעבר הסל. הוא אגב לעולם לא יהיה מייקל ג'ורדן, ואם תשאלו אותי, הוא אף אינו בחמישייה הפותחת של השחקנים הגדולים בהיסטוריה.
העובדה שספורטאים הם הסלבריטאים המובילים את רשימת המפורסמים, אינה עושה אותם בהכרח לאנשים החכמים ביותר על פני כדור הארץ. העניין הוא שבהיותם בכותרות, אצים רבים כדי לשמוע מה דעתם. לנו לא צריכה להיות בעיה עם מגפת ההערצה, אבל מצד שני לא כל מה שנאמר על ידם, או נעשה על ידם, יש לקבל כתורה מסיני.
ה-NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם, הפכה מקור משיכה לאוהדים רבים, ולא רק בארצות הברית. גם באירופה נושא הכדורסל את עיניו לעבר כוכבי ה-NBA, שתוארו לא פעם, ובצדק, כמי שמתמודדים בהצלחה עם הרף המקצועי הגבוה מכולם בעולם הספורט התחרותי. יש בכך מן האמת. כבר לפני שנים רבות גם אני עקבתי בציפייה אחר בוסטון סלטיקס הגדולה. בוסטון של בוב קוזי, ביל ראסל וקיי.סי. ג'ונס. בוסטון של ג'ון האבליצ'ק, רוברט פריש, לארי בירד וקווין מקהייל.
ב-1992 אף שידרתי ברדיו כמה ממשחקיה של נבחרת החלומות הגדולה בהיסטוריה, בעת שזכתה בטורניר האולימפי שנערך אז בברצלונה. כן, התפעלתי ממייקל ג'ורדן, מלארי בירד, מדייויד רובינסון, ומחבריהם סקוטי פיפן, קרל מלון, ג'ון סטוקטון, קלייד דרקסלר, מג'יק ג'ונסון, פט יואינג וצ'רלס בארקלי. הרכב משובח שכזה לא נראה קודם לכן במגרשי הספורט וספק אם יקום כמותו בעתיד הנראה לעין. אבל לאף אחד מאותם שחקנים לא התייחסתי כאל מי שגם יודעים הכל מחוץ לאולם הכדורסל, ושחשוב עד מאוד לשמוע מה דעתם על כל נושא בעולם.
לברון ג'יימס. טוב יעשה אם יתרכז במשחק עצמו (AFP)
בינתיים כמובן השתנו הזמנים. התקשורת כבר אינה רק בידי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. היא קיימת, חיה ובועטת מעטו, ממחשבו, או ממכשיר הפלאפון של כל אחד ואחד, כולל של לברון ג'יימס. עליו אינני יכול לומר שהוא מגדולי הוגי הדעות בעולם.
ואם הזכרתי בראשית המאמר שמקומו אינו בחמישייה הגדולה שלי מכל הזמנים, הרי מן הראוי עכשיו להציגה: מייקל ג'ורדן, ביל ראסל, לארי בירד, אוסקר רוברטסון וקארים עבדול ג'אבר.
וגם איתי לא כל אחד חייב להסכים.
מה דעתך על הכתבה?