דוק ריברס מאמן את הקליפרס. הארדן מייצר לו את אותה בעיה שמייקל ג'ורדן יצר למאמנים שאימנו נגדו. הוא לא מתעייף. גם ג'ורדן היה כזה. לא משנה מה תעשה נגדו, שמירות, מלכודות, ג'ורדן לא יתעייף. הארדן, כמה שתנסה להתיש אותו, יגמור עם 50 נקודות וזה ייראה הדבר הכי קל בעולם. ביחס להארדן, לריברס אין ספקות.
דון מקלין, שדר הבית של הקליפרס, שיחק שמונה עונות מלאות ב-NBA. קודם לכן נחשב לכוכב מכללות. מקלין בא מהמיינסטרים. הקליפרס הובסו בבית 30 הפרש על ידי הארדן והרוקטס. מקלין חי את המשחק. עבורו, הסגנון של הארדן זו מניפולציה, הוא מרגיש שהארדן מרמה, בוגד בערכים הכי בסיסיים של הענף. זה לא כדורסל, עבור מקלין. כדורסל זו תנועה, הנעת כדור, מהלכים מתוכננים – לא שחקן אחד שמשתלט על הכדור ולוקח אותו לסל פעם אחר פעם.
הארדן מרחף לסל. הכל בא לו בקלות (AFP)
קארים עבדול ג'באר מסתכל על הארדן ועל המשחק שסובב אותו. בעברו, קארים היה מהפכן, הוא התבגר והיה לאדם מעשי. זה עובד, זה מבדר, הקהל מרוצה, זה מה שחשוב. קארים לא מדבר על כדורסל. שאקיל כן. שאקיל רואה כדורסל שמשוחק על ידי בחורים שלא אוהבים מגע. זה עלבון כבד מפיו של שאק. זה אומר ששאק לא מכבד את מה שהוא רואה. דייל אליס לא מזהה הגנות, פעם היית צריך להיהרג על כל זריקה פנויה, היית צריך לעשות משהו מיוחד כדי להשתחרר לזריקה, היום הכל הרבה יותר פתוח, הסלים קלים.
לארי בראון, חבר היכל התהילה של הכדורסל והמאמן היחיד שזכה באליפות גם במכללות וגם ב–NBA, מתמצת את תפיסת הכדורסל שלו: חמישה שחקנים שמשחקים יחד חולקים את הכדור בהתקפה ועושים הגנה. לארי בראון לא רלבנטי למשחק היום. קובי בראיינט מכבד את העובדה שהארדן מנצח עבור הקבוצה שלו במשחקים. זה מה שהוא צריך לעשות. ביחס לסגנון, הוא באופן אישי לא מחבב, אבל מעבר למחבב או לא, זה לא מביא אליפויות.
הארדן. מודל לכישרונות הצעירים (AFP)
ה-NBA נתנה באופן מסורתי מקום לאינדיבידואלים אבל העמידה לפניהם את הקבוצות. בליגה שיחקו אגדות גם בשנות ה-50 וה-60, ועוד קודם, אבל הסלטיקס, הלייקרס, הניקס והסיקסרס היו הפנים של ה-NBA. הליגה החלה לקדש את האינדיבידואלים בהדרגה מאז שבלעה ב-1976 את הליגה המתחרה, ה-ABA המתחרה ריכזה אינדיבידואלים יוצאי דופן ובנתה סביבם ליגה. ב-NBA קיבלת כדורסל קבוצתי, מאומן, קשוח שמקשה על כוכביו, ב-ABA קיבלת הופעה. ה-NBA גילתה את הפוטנציאל השיווקי של השואו, בלעה את המתחרה והטמיעה את כוכביה וכן גם כמה מגישותיה למשחק. ה-NBA החלה לטפח את האריזה, את הנראות, את חוויית הצפייה.
ל-NBA היו תמיד כוכבי־על, היא בנתה ואפשרה אותם והם הרחיבו את תחומי השפעתה. ג'ורדן ובראיינט היו כאלה. הליגה הייתה הבמה שלהם, הקבוצות שועבדו על ידם, אבל המטרה תמיד הייתה הישג קבוצתי. טבעת אליפות. אין טבעת, לא נחשב. זה לא מה שבראיינט רואה כשהכדור נמצא בידיים של הארדן.
להארדן יש ב-NBA אותו מעמד שלבראיינט היה כששיחק. יוסטון בבעלותו כפי שהלייקרס היו בבעלות בראיינט. בראיינט מבקר את הארדן ומכוון למקום הכי כואב – ליכולות שלו ומה הוא עושה איתן. מהיכולות הוא לא מתפעל, אבל על מה שהוא עושה איתן – את זה בראיינט לא מקבל. זה לא מביא טבעת. בראיינט הוא לא דינוזאור שמתרפק על ימיו. הוא רק פרש. הוא שיחק בשביל הכסף הגדול ועמד במרכזו, באותו תפקיד, באותה נישה. הוא עשה את אותם דברים, אלא שקובי הזיע, הארדן לא, נדמה שזה בא לו בקלות. בראיינט בטח מתקשה לשאת את הקלות שבה הזקן מוחק מטבלת השיאים הישגים אישיים שלו שהושגו במהלך הקריירה המפוארת. אלה שיאים אישיים שהביאו אליפויות. בראיינט היה "אני" אבל עבד בשביל הקבוצה.
הארדן. כישרון מולד (AFP)
נתונים סטטיסטיים מאפשרים לכסף הגדול למשש, לחוש ולאמוד את אמצעי הייצור שנועדו להפיק לו רווחים – אלה השחקנים. הנתונים הסטטיסטיים משתקפים בסופו של דבר בשורת הרווח. רצף משחקים אינסופי של 30 נקודות ומעלה שהארדן אחראי לו פירושו עוד גופיות שנמכרות, עוד כרטיסים, עוד כספים מזכויות שידור. אבל זה בשוליים. הארדן, באמצעות המספרים שלו, הופך לפנים של הענף ולמודל שלפיו המשחק צריך להיות משוחק. כל הכישרונות שאיתם הארדן נולד, כל המיומנויות שאותן פיתח במשך השנים נועדו למטרה אחת – לטלטל את טבלת הנתונים הסטטיסטיים, לשבור שיאים אישיים.
הרבה מאוד משחקים של ה-NBA, במהלך העונה הרגילה, נראים כמו אירוע בפגרת האולסטאר. הרבה כישרונות צעירים מסתובבים בליגה, הארדן הוא המודל שלהם; לא כמוהו, לא ברמתו, לא בשלמות המתריסה שלו, אבל כוכבים צעירים שזה ייעודם. הארדן הוא פיתוח מובהק של משחק שנשלט על ידי סטטיסטיקה. הוא וקובי לא שייכים לאותו עידן בהתפתחות של המשחק. הארדן זה השלב הבא באבולוציה שלו..
מה דעתך על הכתבה?