אקטיביסט בעירבון מוגבל: גם לברון ג'יימס נכנע לכסף הסיני

לברון ג'יימס דורש שיטילו בו ספק, הוא גדול מכדי שיניחו לו להתקיים בלי לנעוץ סיכה שתוציא ממנו קצת אוויר. בעיניים ספקניות – האקטיביזם החברתי של לברון, עמדותיו, תרומותיו – זה המעט שאפשר לדרוש מתאגיד.

הוא מחזיר לקהילה מעט ממה שצבר, בעוד היא נותרה מאחור. לברון, אם כן, מעורב כי הוא יכול להרשות לעצמו, הוא עשה מספיק כסף, לקח מספיק אליפויות, הוא מונרך שעושה ב־NBA כרצונו, מפרק ומרכיב קבוצות לפי צרכיו, מה עוד נותר לו לעשות? להאדיר את שמו, לחקוק אותו בתודעה של הדורות שיבואו. לכן הוא בונה קריית חינוך באקרון, אוהיו, שתספק חינוך לאלפי ילדים שנאספו מהרחוב, ובעתיד – כשישאלו את הילדים איפה התחנכו, הם יגידו "בקריית החינוך על שם לברון ג'יימס"; הוא יממן מלגות למאות סטודנטים ויוציא אותם לחיים עם תואר אקדמי וסיכוי. הם יהיו חייבים לו עד יומם האחרון. בעיניים ספקניות, זה רק טבעי שלברון יקדיש נתח קטנטן מהכנסותיו לצורך זה, ומההיבט הזה לברון לא שונה מהאחים שלו, אתלטים שחורים אחרים שהגיעו לגדולה ומחזירים לסביבה. גם טאריק בלאק ידוע בכך. מעורבות קהילתית זה פרט ביוגרפי כמעט הכרחי בקריירה של כל אתלט שחור שהצליח.

הגישה שמקטינה ומצמצמת את פועלו החברתי של לברון ושמה אותו בפרופורציות זו גישה מפוכחת, יש בה ניסיון חיים, היא נשענת על תקדימים, לא חסרים פילנתרופים שמאדירים את שמם באמצעות תרומותיהם. על פי התפיסה הזאת, לברון הוא אקטיביסט בעירבון מוגבל, תמיד צריך לזכור – לברון פועל כי זה מועיל לו. הרווח שלו מתבטא בכל מיני דרכים.

פועל כי זה מועיל לו (Ezra Shaw/Getty Images)

נראה שאמריקה תופסת את לברון אחרת. האקטיביזם שלו אותנטי בעיניה, היא לא מפקפקת בו ולא תוהה מה מניעיו. כשאמריקה מדרגת את האתלטים השחורים הגדולים לאורך ההיסטוריה שלה, את השופרות המהדהדים של זכויות האדם והמחאה החברתית, היא מציבה בראש הרשימה את מוחמד עלי, בסמוך לו ומעט מתחתיו את טומי סמית וג'ון קרלוס. אחרי שלושת אלה מקובל לעשות אתנחתא בגלל הראשוניות של מעשיהם והמחיר האישי ששילמו עבור קידום האג'נדות שלהם; מוחמד עלי הופשט מתוארו העולמי ונשלח לבית הסוהר כי סירב להתגייס מטעמי מצפון. הוא הקריב תואר עולמי במשקל כבד; ישב בבית הסוהר; איבד שבע שנות קריירה והכנסות שלא ניתן לאמוד, רק כדי שהמסר שלו יחלחל – הוא התנגד למלחמה, התנגד לשפיכות דמים, הוא לא ירים נשק על אח שלו. המחיר, מחיר.

סמית וקרלוס צבעו בשחור את הפודיום האולימפי בגמר ה־200 מטר, מקסיקו 68', ומיד נזרקו מהמשחקים האולימפיים, הישגיהם נמחקו, המדליות נלקחו מהם עוד לפני שהגיעו לשדה התעופה בדרך הביתה. זה היה רק העונש המיידי שהוחל עליהם, הם טינפו את הרוח האולימפית והחדירו לתוכה פוליטיקה, בבית ירקו עליהם, ביזו אותם, איימו עליהם. עברה תקופה – ב־2005 הקימו להם פסלים.

אחרי שלושת אלה, על פי הסדר הכרונולוגי, מוזכרים כרים עבדול ג'באר וארתור אש. ג'באר החרים את נבחרת ארצות הברית למשחקים האולימפיים, מקסיקו 1968. הוא סירב לשחק עבור מדינה שלא מכירה בו כבאזרח שווה זכויות. הוא עשה זאת בשמו – לו אלסינדור, כוכב מכללות, על ספה של קריירת NBA. המשחקים האולימפיים היו אמורים לחשוף אותו לעולם הגדול, הפוליטיקה הרדיקלית שלו הייתה יכולה להסב לו נזקים בשנים הבאות. היה לאלסינדור מה להפסיד. בפועל, הקריירה של כרים עבדול ג'באר לא נפגעה, ה־NBA הכילה אותו, הכירה בגדולתו, מיצתה את היכולות שלו וביחס לקולו ועמדותיו – הוא התקבע כבעל היבטים קצת מוזרים באישיותו. אבל טיפוס מעניין. ובעיקר שחקן עצום. ארתור אש, כמו כל יתר השופרות השחורים הגדולים, הוא תוצר של שנות ה־60. אש היה השחור הראשון של הספורט הלבן, סמל, אקטיביסט שפעל מלב הממסד. אחריו באים שני לוחמי חירות בני זמננו – קולין קאפרניק ולברון ג'יימס.

נשלל ממנו התואר מטעמי מצפון.מוחמד עלי (Keystone/Getty Images)

ביחס למחיר ששילם, קאפרניק מושווה לג'ון קרלוס וטומי סמית. ההצהרה שנתן דמתה לשלהם, היא הייתה התאבדותית, ומשום כך הדהדה כפי שהדהדה. קאפרניק נתפס כמרטיר. הוא ירד לכריעה בעת נגינת ההמנון ונתן לאמריקה את האצבע בשידור ישיר מחוף אל חוף. פאק יו, אמריקה, הוא לא יעמוד על רגליו לכבוד המנונה של ארץ שיורה באחים שלו לאור יום. הוא הקריב את הקריירה שלו, מי ייגע בו אחרי הצהרה כזאת? הפוטבול הרי טובל באתוס לאומי, המשחק מבין מה המשמעות של דגל והמנון עבור לקוחותיו, קאפרניק נמחק, לא היה לו סיכוי, הוא הוחרם פה אחד ויד אחת. קאפרניק שילם את המחיר. הסיפור הזה תפס טוויסט בסופו של דבר, המרטיר הפיק מהקורבנות שלו עושר גדול, הרבה יותר גדול מכפי שהיה מפיק אילו הקריירה שלו הייתה נמשכת ולא נקטעת. קאפרניק הוריד את תעשיית הפוטבול על ברכיה וכפה עליה באמצעים משפטיים לממן לו ולצאצאיו, כמה דורות קדימה, חיים טובים ומספקים, אבל זה כבר סיפור בשולי הדברים שיכול להתרחש רק באמריקה.

לברון לא מרטיר. הוא הגדיר את עצמו כלוחם חברתי שמבטא את עמדותיו בקול גדול בשלושה מקרים זכורים: הוא גרם לאמריקה להתעכב על רצח טרייבון מרטין, צעיר שחור וחבוש קפוצ'ון, שנורה בשל כך על ידי איש המשמר האזרחי; לברון שלח את תושבי מדינתו, אוהיו, להצביע עבור הילרי קלינטון ולהעדיפה על פניו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות; את הנשיא הנבחר הוא כינה גזען מיומו הראשון בבית הלבן.

לברון לא פחד להתלכלך, הוא התבטא ונקט עמדה בנושאים שעדיף היה לשמור בהם על ריחוק. תאגידים מצפים מהפרזנטורים שלהם להישאר קונצנזואליים, לא לעלות למגרש עם קפוצ'ונים שחורים ולגרור אחריהם את כל שחקני קבוצתם, מיאמי היט במקרה הזה, אלופת ה־NBA. לברון סיכן אבל לא ניזוק, מכיוון שהיה גדול מכדי להינזק. במונחים אמריקאיים הוא היה מספיק גדול כדי לתבוע לעצמו ולסביבתו חופש הבעת דעה מוחלט בכל תנאי ותחת כל מעסיק.

לברון היה רשאי להרגיש שבאמריקה הוא חסין. דמות מוערכת, אמריקאי מופתי שבא מלמטה, מיצה את היכולות שלו, אינטליגנטי, מאופק, אחראי, מנהיגותי, עומד על שלו, מבטא את עמדותיו. תדמיתו של לברון לא נסדקה מכך שפיטר את דיוויד בלאט, גם הנטייה שלו לבנות סביבו אלופות כדי להשיג לעצמו טבעות לא סדקה את תדמיתו הציבורית. בעיני רבים הוא הספורטאי החשוב באמריקה בעידן המודרני.

אולי הספורטאי החשוב באמריקה בעידן המודרני (AFP)

העידן המודרני כולל גם את סין. סין נכנסה למשוואה. סין זה נתון שמשנה תוצאה ומצריך חשיבה חדשה. הסיפור שלברון נקלע אליו לא מעיד על דו־פרצופיותו אלא על שיעורי העוצמה שהכסף הגדול השיג ועוד ישיג. לברון, כמו כל הליגה, יכול לאבד מהרגע להרגע 10% מהכנסותיו כי פגעו בכבודו של הסיני. ואין לו מה לעשות. הסיני מחזיק ביד פצצת אטום נגד זכויות אדם. הכסף הגדול מכופף הכל. לברון מוצא את עצמו במיטה עם חזיר־זכויות אדם ומתכחש לכל מה שהוא מטיף לו בעקביות באמריקה; הזכות לחיות חיים חופשיים, לומר ולבטא את עמדותיך גם אם הן לא ממוסדות.

מה לברון יכול לעשות כדי שמעתה ואילך לא יתחילו לפקפק בכל מילה שיוצאת מפיו ועוסקת בזכויות אדם. הוא יכול לחזור למגרש שלו, לתחום שלו. במגרש שלו, בתחום שלו, הוא עלה לדאנק, חטף גג וגמר על המכנסיים. Nothing personal, it's strictly business.