לעולם חוסן: שיא הנקודות של לברון ממחיש את גדולתו הייחודית

ליגת ה-NBA, ובמובן מסוים ארצות הברית כולה, עצרה הלילה (בין שלישי לרביעי) הכל כדי לחגוג עם לברון ג'יימס את שבירת שיא הנקודות בעונה הרגילה. האמריקאים, כידוע, הם חובבי סטטיסטיקות ויכולים לחגוג גם מספרים איזוטריים לחלוטין, אך שיא הנקודות ב-NBA זו אחת הסטטיסטיקות האישיות החשובות ביותר בספורט האמריקאי, אולי אפילו החשובה והמוערכת מכולן.

החגיגה גדולה גם בגלל שהיא נדירה מאוד. עד אתמול, ב-56 השנים האחרונות רק שני שחקנים החזיקו בשיא הנקודות של ה-NBA: ווילט צ'מברליין וקארים עבדול ג'באר, שניים מענקי המשחק (תרתי משמע). קארים שבר את השיא של ווילט באפריל 1984, שמונה חודשים לפני שלברון נולד, והמשיך לשחק עוד חמש שנים לאחר מכן כדי להעמיד את שיא הנקודות על המספר 38,387. עד שהתופעה שנקראת קינג ג'יימס הגיעה לליגה וסירבה לעצור גם לאחר שני עשורים, קשה היה לדמיין את השיא הזה נשבר.

למה דווקא שיא הנקודות בעונה הרגילה? זו שאלה טובה. אם סופרים את כמות הנקודות בעונה הרגילה ובפלייאוף ביחד אז לברון כבר עקף את קארים בכמעט 2,000 נקודות. במובנים רבים זה מספר מרשים יותר, כזה שמעיד על גדולה שבאה לידי ביטוי גם בפוסט סיזן, ברגעים בהם העונה האמיתית מתחילה. אז למה אל השיא ההוא בקושי שמנו לב ואת השיא הזה חוגגים כאחד הרגעים הגדולים בקריירה של לברון?

מקריות היא תמיד אחת התשובות לשאלות כאלה. מתישהו התקבעה ההחלטה שמבצעים הפרדה בין מספרי העונה הרגילה לפלייאוף ומאז זה ככה, באותה מידה ניתן היה להחליט שסופרים הכל יחד. יכול גם להיות שהסטנדרטים הגבוהים כל כך שקבעו ווילט וקארים הפכו את השיא הזה לכל כך מרשים ונחשב, שאם כל שלוש שנים מישהו היה שובר את השיא (כמו בשנים שלפני ווילט) הוא היה הרבה פחות מעניין.

אבל אני מאמין שהתשובה המרכזית לשאלה למה דווקא שיא הנקודות בעונה הרגילה היא שזה שיא הרבה יותר טהור מכל אחד אחר. נקודות בפלייאוף לא תלויות רק בשחקן עצמו אלא גם בכך שהוא משחק בקבוצה מספיק טובה כדי להגיע רחוק בפלייאוף בעקביות. נקודות בפלייאוף קשורות גם ליכולת להתעלות ברגעי מפתח, תכונה חשובה מאוד אך לא זו ששיא הנקודות מתעניין בה.

שיא הנקודות בעונה הרגילה מעיד על התמדה בגדולה. זו היכולת להיות טוב מאוד, בשורה הראשונה של השחקנים בליגה, כל הזמן, מתחילת הקריירה ועד סופה. בלי צורך בזמן התאקלמות, בלי פציעות ארוכות, בלי נפילות מנטליות, בלי פרישות כדי לשחק בייסבול, בלי דעיכה עד גיל מאוד מתקדם. כאשר נתבונן בעתיד על הקריירה של לברון ג'יימס אני חושב שזו הנקודה שנתחיל ממנה: הוא כל כך טוב לאורך כל כך הרבה שנים, שני עשורים אנד קאונטינג, הסערה המושלמת של התמדה בגדולה.

נתון מקרי אחד עובד לטובתו: הוא שייך לתקופה הקצרה יחסית בה ניתן היה להגיע ל-NBA היישר מהתיכון. רבים מהשחקנים הגדולים בליגה בעידן שלפני החצי השני של שנות התשעים שיחקו מספר שנים בקולג' לפני שעברו למקצוענים, רוב השחקנים שהגיעו אחריו לליגה היו חייבים להמתין שנה לאחר התיכון כדי להירשם לדראפט. לברון הגיע לליגה בגיל 18, התחיל לצבור נקודות בגיל בו לרוב הגדול של השחקנים בהיסטוריה אסור היה עדיין לשחק ב-NBA.

אבל כל שאר גורמי הסערה המושלמת קשורים למאפיינים של קינג ג'יימס כאחד הספורטאים הגדולים של העידן שלנו. הוא מהשחקנים הנדירים שהחלו לככב מהרגע הראשון שלהם ב-NBA, שהכל נראה קל עבורם כבר בעונת הרוקי. מבחינה זו, זה רק מרשים יותר שעונת הרוקי של לברון החלה בגיל 18. כמעט כל התיכוניסטים שהגיעו לליגה נזקקו לפחות לשנה-שנתיים של התאקלמות, כולל שחקנים היסטוריים כמו קובי בריאנט וקווין גארנט. לא לברון, הוא קלע 20.9 נקודות למשחק כרוקי.

וזאת עוד העונה החריגה לרעה. החל מהעונה השנייה ועד לנוכחית שהיא ה-20, לברון קלע בכל עונה בין 25.3-30.3 נקודות למשחק מבלי לרדת מ-47 אחוזים מהשדה באף עונה. הוא הוסיף גם לפחות שישה ריבאונדים ושישה אסיסטים, בדרך כלל יותר, בכל אחת מהעונות. פרט לשיא הנקודות, הוא צבר גם יותר מעשרת אלפים ריבאונדים ואסיסטים לאורך הקריירה, כמעט מיותר לציין שהוא היחיד שנמצא בשתי הרשימות האלה (באסיסטים יש רק שבעה עם מעל לעשרת אלפים, לברון מדורג רביעי). ככה נראית התמדה בגדולה שאין שנייה לה בכדורסל ולא בטוח שגם באף ענף אחר.

ההתמדה הזו זקוקה לגוף חסין מפציעות. לברון הוא איירון מן אמיתי. לאורך 15 השנים הראשונות שלו הוא לא סבל מאף פציעה משמעותית ומיעט מאוד להחמיץ משחקים, למרות שהוא שיחק הכי הרבה דקות, הגיע ללא הפסקה לצבע והכל עבר דרכו. גם בחמש השנים האחרונות, בהן הוא מחמיץ מדי פעם מספר שבועות ובמקרים נדירים אף מספר חודשים, הוא לא עבר פציעה שדורשת שיקום ממושך מאוד ותמיד חזר בקלות ליכולת של לפני הפציעה.

הגוף העמיד והכישרון החד פעמי הם מתנות שלברון קיבל, אך לאורך השנים הוא דאג גם לתחזק ולשכלל אותן. הוא משקיע מיליוני דולרים בגוף שלו, החל מאימוני כושר מסוגים שונים ועד לניואנסים הדקים ביותר של שינה ותזונה שעוזרים לו למצות את המתנה שלו. מבחינה מקצועית, הוא ידע להתפתח ולהשתנות יחד עם המשחק שהתפתח והשתנה בתקופה שלו ובהתאם לכוח המתפרץ שהחל לדעוך. הוא פיתח משחק פוסט, שיפר את הקליעה מבחוץ ועם השנים פרופיל הזריקות שלו השתנה כך שהוא כלל יותר שלשות ופחות זריקות בצבע וזריקות עונשין.

פרט לגוף ולכישרון, כדי לשחק כל כך טוב למשך 20 שנה צריך גם עוצמה מנטלית יוצאת דופן. הקריירה של לברון היא רכבת הרים רגשית שלא עוצרת לרגע. היא כללה, עד היום, שלל הצלחות ואכזבות, מעברים בין קבוצות, קריסות בפלייאוף, התעלויות בפלייאוף, שינויים באופן בו הוא נתפס ומוערך. הוא אחד האנשים המפורסמים בעולם בעידן הרשתות החברתיות, מיליוני אנשים מביעים בפומבי את דעתם עליו בכל יום. ברגעים מסוימים זה גם הגיע אליו, הוא לא חסין מהשפעות שליליות של לחץ. לעומת שחקנים שזה בא להם באופן טבעי, כמו ההוא מההשוואה ההיא, הוא עבד קשה מאוד כדי להפוך לשחקן שיודע להתעלות ברגעים הנכונים.

אבל שום דבר מזה לא השפיע על ההתמדה שלו לברון. עונה אחרי עונה, קבוצה אחרי קבוצה, בתקופות מסוימות גם מפלה אחרי מפלה, לא שינו שום דבר מהאופן בו הוא מגיע לעונה הבאה. שוב מספרים שנעים סביב 27,7,7, שוב דומיננטיות מהרגע הראשון ועד לאחרון של כל עונה, כל חודש, כל משחק. כשחושבים על חוסן מנטלי חושבים בדרך כלל על התמודדות עם לחץ במאני טיים, ברגעים הגדולים, אבל במובנים רבים התמדה ברמה כזו דורשת חוסן מנטלי הרבה יותר משמעותי. היא דורשת בסיס איתן שלא משתנה בשום מצב, בלתי שביר.

בשנים האחרונות היו רגעים בהם נדמה היה שלברון מתחיל להישחק, לזייף בירידה להגנה, הוא כנראה גם ויתר על העונה שעברה בשלב מסוים. אבל גם כשזה קרה הוא המשיך לספק את המספרים שלו, את ה-27,7,7 הנצחי שלו. גם כשהוא בגישה של עוד יום במשרד הוא בא ליזום, לקלוע, למסור. וגם כאשר נדמה שהלהבה נכבית, הוא תמיד מוצא את הדרך להדליק אותה מחדש, מגיע לכל עונה עם תשוקה מחודשת ואמונה מחודשת בקבוצה שלו. לפני מספר שבועות לברון השתטח על הפרקט, בשילוב של זעם, תדהמה ותיאטרליות מוגזמת, לאחר שלא קיבל שריקה במהלך האחרון של המשחק בבוסטון. התגובה הזו, במשחק העונה הרגילה ה-1,362 בקריירה, מעידה על התשוקה שמסרבת לדעוך, על האנרגיות הנפשיות שמסרבות להישחק. לא ניתן להיות כל כך טוב גם בעונה ה-20 בלי התשוקה הזאת.

רק סערה מושלמת כזו הייתה יכולה להוביל לשבירת השיא של קארים. ניתן להבין כמה נדיר אוסף התכונות הזה מהקושי למצוא מועמדים אפשריים לאתגר את השיא של לברון. מבין שחקני ה-NBA כיום, היחיד שניתן לדמיין אותו מגיע לאיזורים כאלה הוא לוקה דונצ'יץ', שכמו לברון שלט בעניינים מהרגע הראשון שלו בליגה. אבל לוקה כבר הספיק להחמיץ כמות דו ספרתית של משחקים ברוב העונות שלו ובכלל לא בטוח שהוא יידע להשקיע בעצמו באופן שיאפשר לו לשחק עד גיל 40, או שהגוף שלו בכלל מתאים להתמדה כזו.

מה גם שלברון עוד לא סיים. סביר להניח שהוא לא יעצור עד שיגיע ל-40,000 נקודות, ומי יודע כמה הוא ימשיך גם לאחר מכן. הוא נראה רחוק מאוד מלגמור את הסוס, זה תלוי בעיקר בחשק שלו, אם הוא ממש ירצה הוא יוכל להתקרב גם ל-45,000. מאוד יכול להיות שכמו במקרה של קארים, גם במקרה של לברון עוד לא נולד מי שישבור את השיא שלו. זה גם עשוי להתברר כשיא בלתי שביר. תמיד יכול להיות שעד שהדור של לוקה יגיע לגיל 40 הרפואה תאפשר לשחקנים לשחק עד גיל 45 בלי בעיה, אבל בהתאם לידע הקיים על יצורים אנושיים מדובר בשיא שמותח את קצה גבול היכולת.

הוויכוחים על מיקומו של לברון ג'יימס בדירוג ההיסטורי יימשכו, כנראה, כל עוד האנושות תמשיך להתקיים. אבל שבירת שיא הנקודות שמה חותמת על כך שיש תחום אחד בו לברון הוא הגדול מכולם, באופן די חד משמעי. אף אחד לא היה כל כך טוב לאורך כל כך הרבה זמן ברצף כמו לברון ג'יימס, אף אחד לא התמיד בגדולה באופן כזה. זו אחת מאבני היסוד של המורשת שלו, בלעדיה לא ניתן יהיה להבין את משמעותה של אחת הדמויות החשובות והמעניינות של המאה ה-20. לא רק בספורט, בהכל.