הרבה יותר מבאד לאק: ההדחה של הבאקס, המיתוס של באטלר והמאבק שנפתח

הפייבוריטית בחוץ. מאז נקודת האמצע של העונה מילווקי נראתה כמו הקבוצה הטובה ביותר ב-NBA, העמוקה ביותר, עם הכוכב הגדול ביותר וההגנה הטובה ביותר, הקבוצה היחידה שאין לה סימני שאלה רציניים לקראת הפלייאוף. היא סיימה את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר והגיעה לפוסט סיזן בתור פייבוריטית חזקה לזכות באליפות. 12 ימים לאחר מכן יאניס אנטטוקומפו וחבורתו הולכים הביתה, לאחר שהצליחו לנצח רק משחק אחד בפלייאוף 2023.

זה היה הניצחון השישי של מדורגת 8 על מדורגת 1 בכל הזמנים, וכמעט כולם הם אירועים שנחקקו בזכרון הקולקטיבי. הרגעים הגדולים בקריירה של דיקמבה מוטומבו ובארון דייויס התרחשו כאשר הם הדיחו מדורגות ראשונות שהיו מועמדות חזקות לאליפות. קבוצת הגריט נ' גריינד של ממפיס נוסדה בסדרה בה היא הדיחה את סן אנטוניו. הניקס הגיעו ב-99', עונת השביתה המשונה, מהמקום השמיני עד לגמר. גם מיאמי של ג'ימי באטלר תיכנס לספרי ההיסטוריה. היא כבר הגיעה לגמר ולגמר האיזורי בשנים האחרונות, אך בהחלט ייתכן שהסדרה הזאת תהיה זו שתיחקק בזכרון מהקבוצה הזאת, ובעיקר מתופעת פלייאוף ג'ימי.

ההיסטוריה זוכרת את המנצחות המפתיעות יותר מאשר את המפסידות, גם כי כולן היו קבוצות שהגיעו להישגים בשנים אחרות. זה יהיה המצב גם עם הסדרה הנוכחית. אבל נכון לרגע זה, ההדחה של הפייבוריטית לאליפות היא הסיפור הגדול שצריך לנסות להבין איך הוא קרה, ורק אחר כך להתפנות למנצחים.

עוד בנושא

הסנסציה של הפלייאוף: מיאמי הדיחה את מילווקי בסיבוב הראשון
מיאמי מהללת את באטלר, יאניס כעס: "גם ג'ורדן נכשל 9 שנים?"
אחיו של בודנהולצר נהרג בתאונת דרכים במהלך הסדרה נגד מיאמי

הנסיבות המקלות

על סדרה אחת בה מדורגת 8 הדיחה מדורגת 1 פחות מדברים. זו הסדרה מ-2012, בה פילדלפיה ניצחה את שיקגו לאחר שדרק רוז נפצע לקראת סוף המשחק הראשון. בלי הכוכב הגדול של הבולס זו לא הייתה הפתעה באותו סדר גודל. בניתוח הסנסציה הטרייה, אי אפשר להתעלם מהמצב הבריאותי של יאניס אנטטוקומפו.

יאניס החמיץ כמחצית מהסדרה. הוא חזר לשני המשחקים האחרונים ונראה טוב, אבל לא עד הסוף. משהו היה חסר. אולי הוא היה כשיר רק ב-95 אחוזים וזה ההבדל בין השחקן המצוין שהוא בדרך כלל למפלצת הבלתי ניתנת לעצירה שהוא הפך להיות ברגעי השיא של השנים האחרונות. אולי הוא פשוט לא הצליח להיכנס לקצב שלו לאחר שהחמיץ שבוע ונזרק למים לשני משחקים קריטיים. בכל מקרה, זה לא היה יאניס שהטיל מורא על פיניקס לפני שנתיים וכמעט ניצח לבד את בוסטון לפני שנה.

הפציעה של יאניס היא לא הסיבה המרכזית להפסד של מילווקי, אבל היא יוצרת נסיבות מקלות שלא ניתן להתעלם מהן. בעיקר בהקשר של יאניס עצמו. לאחר שנתיים בהן השתלט על תואר השחקן הטוב בעולם, הפעם הוא לא היה השחקן הכי טוב גם במשחקים בהם שיחק. אם הוא יחזור לשחק כמו אל יווני בפלייאוף הבא, הפלייאוף הנוכחי יישכח לחלוטין ונזכור אותו בעיקר כפלייאוף בו יאניס היה פצוע. אבל אם יהיו חריקות מסוג דומה גם בהמשך, הנראטיב יהיה מורכב יותר ויפגע בגדולה של שחקן שאמור היה להיות בדרך הבטוחה למקום בין 15 הגדולים בכל הזמנים.

הקריסה

אחרי שיאניס חזר למשחק הרביעי בפיגור 2:1, הציפייה הייתה שמילווקי תסתדר מול יריבה פצועה שבקושי השתחלה לפלייאוף. ורוב הזמן זה נראה ככה. הבאקס שלטו במשחק הרביעי כמעט לכל אורכו, הובילו מהרגע הראשון ושמרו על טווח ביטחון, עד ליתרון 12 כשש דקות לסיום. מאותו הרגע השחקנים של מייק בודנהולצר הפסיקו לתפקד ומיאמי ביצעה מהפך. מעידה חד פעמית? ככה זה נראה למשך שלושה רבעים במשחק החמישי, בו מילווקי ביצעה ריצה ברבע השלישי וסיימה אותו ביתרון של 16 נקודות. אבל אז אותם שחקנים עלו לרבע הרביעי ושוב קרסו לחלוטין, מה שאפשר למיאמי להשוות ולנצח בהארכה.

בקרוב אתייחס לממד המקצועי של הקריסה, אך לפני הכל זו הייתה קריסה מנטאלית מפוארת בשני משחקים רצופים. היא הזכירה לי את הקריסה של הקליפרס בבועה מול דנבר, כשהיא איבדה יתרון של 15 נקודות בשלושה משחקים רצופים בסדרה בה הובילה 1:3 (ובדיעבד זו כנראה הייתה ההזדמנות היחידה שלה לזכות בתואר). השחקנים של מילווקי הפסיקו לתפקד ברמה בסיסית, הפסיקו לחשוב מה הפעולות הנכונות ולהצליח לבצע את המעט שכן ניסו לעשות. בדקות הארוכות האלה לא היה אף אחד שירים את החברים לקבוצה, שיוציא אותם מההלם עם שני סלים רצופים.

בעבר היו למילווקי קריסות מסוג כזה, כולל מול מיאמי בבועה, ואפילו את עונת האליפות היא החלה בקרטוע. אבל האליפות אמורה הייתה לחסן את שחקני הבאקס מהבעיות המנטאליות של העבר, להוריד את הקוף הזה מהגב, זה מה שאליפות בדרך כלל עושה. במהלך קמפיין האליפות הקבוצה התחברה, סיפקה כמה משחקי שיא בגמר, ובעונה שעברה הוציאה מעצמה את המקסימום ללא כריס מידלטון. מה שקרה לה ברבעים האחרונים של שני המשחקים האחרונים מול מיאמי לא היה אמור לקרות יותר לסגל הנוכחי, סגל מנוסה כל כך שרובו עבר דרך משמעותית כל כך ביחד. הקוף חזר לגב של השחקנים, ובמיוחד לגב של המאמן שלהם.

קואוץ' באד

מייק בודנהולצר הוא מאמן יסודי ואיכותי. הוא בנה את הגרסה הנוכחית של מילווקי, את הקבוצה הנכונה סביב יאניס, ועם השנים שכלל והגמיש את השיטה המנצחת שלו. עד לשבוע האחרון הוא נראה כמו מי שעבר תהליך משמעותי, ממאמן דוגמטי שמתקשה לבצע התאמות במהלך עונות, סדרות ומשחקים למאמן שלם הרבה יותר שמבין את חשיבות הגיוון באפשרויות. ואז הגיעו שני המשחקים האחרונים והרסו את הנראטיב הזה. הקריסה בשני המשחקים האלה רשומה קודם כל על שמו.

קואוץ' באד נמנע מלבצע שורה של התאמות שנראו בסיסיות מאוד. בהתקפה, הוא לא תקף מספיק את החוליות החלשות שמיאמי נאלצה להשתמש בהן בגלל הפציעות בסגל שלה (דאנקן רובינסון, קווין לאב, גייב וינסנט בגלל הגובה שלו). הוא לא השתמש מספיק בפיק נ' רול בין מידלטון ליאניס שהיה המהלך היעיל ביותר של הקבוצה ברגעי מפתח בשנתיים האחרונות. בהגנה הוא לא ניסה כמעט שום דבר כדי לעצור את ג'ימי באטלר: לא שם עליו את יאניס, נמנע מלהשתמש בג'יי קראודר שהגיע במיוחד בשביל משימות כאלה, לא הביא דאבל טים. ג'רו הולידיי הוא שומר נהדר, אבל קצת נמוך וקצת חלש מדי כדי להתמודד עם ג'ימי לבד, והניסיון להתמודד התיש אותו והקשה עליו מאוד לבוא לידי ביטוי בהתקפה. בודנהולצר ניהל רע מאוד את הדקות האחרונות בשני המשחקים, כולל הימנעות מטיים-אאוט בהתקפה האחרונה של משחק 5 בזמן שהשחקנים שלו לא מוצאים דרך ליצור מצב זריקה.

למילווקי אין כלים לבצע שינויים משמעותיים בסגל, לכן הזעזוע ההגיוני יהיה על הקווים. על פניו לא הגיוני לפטר מאמן שזכה לפני שנתיים באליפות, הוביל את הקבוצה למאזן הטוב בליגה השנה והפסיד סדרה בה הכוכב שלו החמיץ מחצית ממנה. אבל הקריסה שלא הייתה צריכות לקבוצה לא הייתה צריכה לקרות קודם כל לקואוץ' באד. אין סיבה שהוא ינהל סדרה שהסתבכה באופן שמחזיר את הקבוצה ארבע שנים אחורה. ההנהלה תצטרך לקבל בקרוב החלטה, ויש נתון נוסף שעשוי להשפיע עליה: ניק נרס פנוי כרגע להצעות. המאמן המבריק של טורונטו הפסיק להאמין בחזון הקיצוני של מסאי יוג'ירי ופוטר, מה שהופך אותו לשם החם בשוק המאמנים. הזדמנות להביא ליאניס מאמן מסקרן כמו נרס זה פיתוי שאולי יהיה קשה לעמוד בו.

ג'ימי

הקריירה של ג'ימי באטלר היא אחת מהפחות שגרתיות ב-NBA. הוא עבר ארבע קבוצות ובשתיים מהן לא הסתדר. הוא מספק כבר כמעט עשור בערך את אותם מספרים יעילים, אבל מעולם לא היה מועמד רציני ל-MVP. גם ממוצעי הפלייאוף שלו לא חריגים, עד לעונה שעברה הוא מעולם לא קלע 23 נקודות למשחק בפלייאוף שלם. רק לפני שלוש שנים הוא עבר לראשונה את הסיבוב השני, רק פעם אחת הוא הגיע לגמר ורוב הסיכויים שהוא לא יסיים את הקריירה עם טבעת אליפות. ובכל זאת, מדובר באחת מתופעות הפלייאוף המרהיבות בתולדות ה-NBA.

היו לו כמה רגעים גדולים גם לפני כן, אך פלייאוף ג'ימי האמיתי נוצר כשהוא הגיע למיאמי לפני ארבע שנים. מארבע השנים האלה, וליתר דיוק משלוש מהארבע, ניתן ליצור טופ 10 משחקי פלייאוף שיעמדו בסטנדרטים של השחקנים הגדולים ביותר בכל הזמנים. מול היריבות הקשות ביותר והשחקנים הטובים ביותר, במעמדים המלחיצים ביותר, הוא מוצא כל פעם מחדש את הדרך להתעלות על עצמו. שלושה מהמשחקים הגדולים ביותר שלו הגיעו בשבועיים האחרונים מול ההגנה החזקה של מילווקי.

באטלר הוא שחקן מתעתע. הוא מוצא את החרכים הקטנים ביותר מול כל יריבה, מול כל שומר, ויודע איך לנצל אותם כדי להגיע למקומות שהוא רוצה. כשהוא בשיאו נדמה שאין משהו שהוא לא מסוגל לבצע, אבל הוא שומר את כוחות העל שלו רק לרגעים שבאמת צריך אותם. עבור היריבות הוא כמו יצור מסרט אימה. אתה מתכונן אליו, אבל אין לך מושג אם, איך ומתי הוא יתקוף, ועמוק בפנים אתה יודע שכשזה יקרה לא יהיה לך סיכוי. השבוע הוא כתב את הפרק המרהיב והמפתיע ביותר במיתוס שלו. מה הוא מתכנן לפרק הבא?

הצוות המסייע

מיאמי בוחרת את השחקנים שלה בפינצטה ולא על סמך כישרון. חלק גדול מהרוטציה מורכב משחקנים שלא נבחרו בדראפט אבל התאימו לרוח המועדון. לפט ריילי יש נטייה להתאהב יתר על המידה בשחקנים שהוא מגלה, לתת להם חוזים שמתבררים כמוגזמים ולהסתמך עליהם יותר מדי בבניית הסגל. לאורך השנה הנטייה הזאת פגעה במיאמי. היא קרטעה, הסגל לא היה מספיק מוכשר וגם האופי המפורסם די נעלם. השיא השלילי של העונה היה ההפסד הביתי הקליל לאטלנטה במשחק הראשון של הפליי-אין. אחריו האוהדים בקושי גררו את עצמם למשחק השני מול שיקגו, בו מיאמי עוד הייתה בפיגור שלוש דקות לסיום לפני שהצליחה לבצע מהפך ולהימנע מהדחה.

ואז, ללא אזהרה מוקדמת, מיאמי הגיעה לסדרה מול מילווקי ביכולת שיא. עוד לפני הפציעה של יאניס במשחק הראשון, השחקנים של אריק ספולסטרה פתחו אותו בסערה. באטלר קיבל את רוב הכותרות בצדק רב, אך הוא לא היה לבד. הצוות המסייע, שלאחר הפציעות של טיילר הירו ו-ויקטור אולדיפו התבסס יותר מתמיד על אותם שחקנים חד ממדיים שלא נבחרו בדראפט או לוקטו ממקומות שלא רצו אותם, הופיע בענק לסדרה. בארבעת הניצחונות של מיאמי, כל פעם שנדמה היה שמילווקי מצליחה לברוח או לחזור מפיגור, צץ אחד השחקנים האלה וקלע שתי שלשות רצופות. כל פעם שספולסטרה היה זקוק למישהו נוסף שיתעלה, מישהו נוסף אכן התעלה.

ה-נתון של הסדרה הוא שמיאמי קלעה 15.4 שלשות למשחק ב-45 אחוזים, שהם האחוזים הגבוהים ביותר בסיבוב הראשון בפער עצום. וזו קבוצה שסיימה את העונה הרגילה עם 34.4 אחוזים, מקום 27 בליגה. מי שקלעו את השלשות האלה היו דאנקן רובינסון שלא מצא מקום ברוטציה לאורך העונה (וקלע 2.8 שלשות ב-73.3 אחוזים בסדרה. לא, הספרות לא התבלבלו), קווין לאב שקליבלנד ויתרה עליו במהלך העונה (ועכשיו הוא בסיבוב השני והם לא) ושורת שמות די אלמוניים כמו גייב וינסנט, קיילב מרטין ומקס סטרוס. אלה היו חמישה משמונת שחקני הרוטציה של ספולסטרה בסדרה בה הוא הדיח את המדורגת ראשונה, לצד ג'ימי, באם אדבאיו וקייל לאורי שכבר בקושי תורם בהתקפה. יהיה מה שיהיה בהמשך הפלייאוף, החבורה הזאת הרוויחה את מקומה בדפי ההיסטוריה בזכות הסדרה הזאת.

ומה עכשיו?

בלי מילווקי, השדה נראה פתוח לחלוטין. כמעט כל מי שעדיין בחיים בפלייאוף הזה יכולה לדמיין את עצמה הולכת עד הסוף. יש כרגע שורה של מועמדות לאליפות שכולן נראות פגיעות בדרך זו או אחרת, וקשה מאוד לדעת למה לצפות מכאן והלאה.

מה שכבר בטוח זה שיהיה סיבוב שני מרתק ביותר. בוסטון נגד פילדלפיה זו סדרה בין שתי מועמדות רציניות לתואר, שיושבת על יריבות ספורטיבית רבת שנים ואמוציות בין שתי הערים ושני המועדונים. דנבר ופיניקס הן עוד שתי מועמדות לאליפות שעמוסות בכישרון התקפי ולא ברור איך אף אחת מהן תעצור את השנייה, סדרה מרתקת שקשה מאוד לחזות. הניקס ומיאמי ישחזרו את היריבות שכבר הפכה למיתולוגית משנות ה-90', כולל קטטות שביורוליג יכולים ללמוד מהן. קשה להאמין שמהסדרה הזאת תצא האלופה הבאה, אך תהיו בטוחים ששתי הקבוצות לגמרי מאמינות בעצמן. וגם הלייקרס מחכה לשחזור יריבות מיתולוגית: או קרב נוסף בין גולדן סטייט ללברון ג'יימס, או שחזור של אחת הסדרות הגדולות של המאה הנוכחית בין הלייקרס לסקרמנטו. בכל מקרה יהיה מעניין, אבל לי אישית, ואני די בטוח שגם לאדם סילבר, קשה לעמוד בפיתוי של מפגש נוסף, ומאוד יכול להיות שאחרון, בין הווריירס לקינג ג'יימס, הקבוצה והשחקן של העשור האחרון.