כל כך הרבה קורה בסיבוב השני הזה. המדורגת 7 במערב והמדורגת 8 במזרח העפילו לגמר האיזורי באותו הלילה, הפרוייקט השאפתני של פיניקס סיים את דרכו מוקדם והותיר הרבה מאוד סימני שאלה, ניקולה יוקיץ' סיים סדרה עם ממוצעים של 34.5 נקודות, 13.2 ריבאונדים ו-10.3 אסיסטים ב-59.4 אחוזים מהשדה והערב (ראשון, 22:30) יתקיים משחק 7 בין שתי מועמדות חזקות. אך לפני הכל, צריך להיפרד מהאלופה היוצאת ואולי מהשושלת הגדולה של העידן הנוכחי.
גולדן סטייט הפסידה סדרה
מאזן הסדרות של גולדן סטייט בתשע השנים של סטיב קר הוא 3:23. עד להפסד ללייקרס היא הפסידה רק שתי סדרות, שתיהן בגמר. כל כך קשה לנצח אותה בסדרה של הטוב מ-7. הסגנון ההתקפי שלה מתיש יריבה אחרי יריבה. הן צריכות לשים לב לסטף קרי בכל רגע נתון, לרדוף אחרי סטף וקליי כשהם נעים ללא כדור בלי הפסקה ולהתמודד עם הנעת הכדור המצוינת. שתי דקות של איבוד ריכוז נגדה יכולות לחסל משחק. מעט מאוד קבוצות מסוגלות לעמוד בעומס הפיזי והמנטאלי של המרדף הזה, וגם אם הן מצליחות לשניים-שלושה משחקים הן קורסות בסופו של דבר.
וזה ממש לא הכל. ההגנה איכותית ומתואמת, בכל הגרסאות של הקבוצה היה לפחות שומר אישי איכותי אחד על גארדים ואחד על שחקני כנף, כשדריימונד גרין שומר על כל סוגי שחקני הפנים ומגיע לעזרה. סטיב קר הוכיח את עצמו כמומחה התאמות תוך כדי סדרה כבר בעונה הראשונה שלו. מול ממפיס הוא שלח את אנדרו בוגוט לשמור על טוני אלן ובעצם להתעלם ממנו ולעזור בצבע, מהלך חדשני שהוביל לכך שכיום כמעט בלתי אפשרי להשתמש בשחקני התקפה מוגבלים כמו אלן בפלייאוף. בגמר מול קליבלנד הוא עבר לחמישייה נמוכה באמצע הסדרה, עוד מהלך חסר תקדים ששינה את פני הליגה. קר המשיך להראות גמישות, לשנות חמישיות תוך כדי סדרה ולמצוא את נקודת התורפה של כל יריבה גם בשנים הבאות.
כך, גולדן סטייט הפכה לקבוצה שכמעט בלתי אפשרי לשבור. שלוש פעמים לאורך השנים היא חזרה מפיגור 2:1, פעם אחת מפיגור 3:2, פעם אחת מ-3:1 והשנה חזרה גם מ-2:0 מול סקרמנטו. היריבות נופלות מהרגליים, מאבדות ריכוז, לא יודעות להגיב להתאמות של קר. כדי שהווריירס יפסידו סדרה צריך היה רצף של אירועים חריגים. ב-2016 זו הייתה ההשעיה של דריי ממשחק 5 מול קליבלנד, לצד שורה של הצגות אדירות של לברון ג'יימס וקיירי אירווינג. ב-2019 רק פציעות של קליי תומפסון וקווין דוראנט אפשרו לטורונטו לעצור את המכונה, וגם כך זה לא הלך בקלות.
לכן, היה מדהים כל כך לראות את גולדן סטייט פשוט מפסידה סדרה, נופלת מהיריבה שלה פיזית ומנטאלית. גם כשהלייקרס עלו ל-1:3 ניתן היה לדמיין את הווריירס חוזרים לעניינים. הם מצאו את השיטה הנכונה עבורם: הרכבים נמוכים ותקיפה בלתי מתפשרת של אנתוני דייויס בפיק נ' רול כדי להוציא אותו מהצבע. קל היה לדמיין את הצוות המסייע של לברון ודייויס קורס במשחקים המכריעים ואת גולדן סטייט שוב חוזרת מפיגור. זה מה שהיא הרגילה אותנו אליו בתשע השנים האחרונות.
בדיעבד אפשר לדבר על כך שגולדן סטייט מעבר לשיא, כקבוצה וחלק מהפרטים. בעיקר קליי תומפסון, שפשוט נגמר אחרי המשחק השני המצוין שלו. בארבעת המשחקים האחרונים הוא קלע ב-25 אחוזים מהשדה ו-27.8 אחוזים משלוש. זו הייתה עונה רעועה של האלופה מפתיחתה, כאשר דריי נתן אגרוף לג'ורדן פול, דרך העונה הרגילה חסרת היציבות ועד לסדרה מול סקרמנטו שהסתיימה במשחק שביעי מתיש שיומיים אחריו החלה הסדרה מול הלייקרס. אפילו לסטף כבר נגמרו הכוחות לעוד משחקים גדולים באמת כשהיה צריך. הכל נגמר בסוף.
סוף השושלת?
על פניו, זה אכן אמור להיות הסוף. העונה שעברה התבררה כריקוד האחרון, ולא היו לשחקנים הוותיקים אנרגיות נפשיות לפלייאוף גדול נוסף. בתחילת העונה תהינו אם האגרוף ההוא של גרין העיד על חריקות גדולות יותר במערכת, בדיעבד ניתן לענות שכן. זה הזמן של כל אחת מהדמויות המרכזיות להתחיל לחשוב על הצעד הבא שלה ושל המועדון להתחיל לבנות מחדש סביב הצעירים. יש רק בעיה אחת עם אפשרות הפירוק, בעיה שלתחושתי תכריע נגד האפשרות הזאת: סטף קרי עדיין טוב מדי, עדיין בשיא הקריירה שלו, עדיין שחקן טופ 5 בליגה. רק לפני שבועיים הוא נתן את אחד המשחקים הגדולים בקריירה שלו, במשחק 7 בחוץ.
כאשר יש לקבוצה שחקן טופ 5 אמיתי, בטח שחקן מיוחד כמו סטף שמחובר למערכת ולסגנון הכל כך מסוימים של הווריירס, אין אפשרות הגיונית חוץ מלהמשיך לנסות לבנות סביבו את הקבוצה הטובה ביותר האפשרית. לכן, האופציה הסבירה ביותר היא שזה מה שהנהלת הקבוצה תעשה הקיץ, בין אם בוב מאיירס ימשיך או יעביר את המושכות למישהו אחר. כמובן, זה לא תלוי רק במועדון. לדריי יש אפשרות לצאת מהחוזה ואם הוא יחליט לחתום במקום אחר הקבוצה תאבד חלק מהותי מהזהות שלה. האופציה הטובה ביותר עבור המועדון היא שדריי וקליי יסכימו לחתום לעוד כמה שנים על חוזים נמוכים מהרגיל עבורם, כדי לשמור על ההמשכיות בלי להכריח את הבעלים לשלם סכומי מיסים אסטרונומיים ובלי להכניס את המועדון למגבלות על קבוצות שנמצאות מעבר לתקרת המס, מגבלות שהולכות ומקשיחות.
לגולדן סטייט יש אפשרות להיות טובה יותר. אנדרו וויגינס הראה לפרקים יכולת של מספר 2 אמיתי ואולי הוא יתייצב ככזה בהמשך. ג'ורדן פול הוא סימן השאלה הגדול אחרי עונה איומה שהגיעה לשיאה בפלייאוף בו יותר הזיק מהועיל. הוא עדיין צעיר ולא צריך לשכוח את העונה הנהדרת שלו בשנה שעברה. כרגע נראה שהווריירס יבדקו את ערך השוק שלו כדי להבין אם ניתן לחזק את הסגל בשחקנים אמינים יותר. זה נכון גם לשאר הצעירים, בעיקר ג'ונתן קומינגה שלא הצליח לזכות באמון של קר אך יש לו פוטנציאל עתידי גבוה. לווריירס יש את רוב בחירות הדראפט שלהם ושורה של צעירים שמצד אחד יש להם פוטנציאל ומצד שני לא נראים כמו בסיס אמיתי להתחלה חדשה, אז יהיה הגיוני להעביר חלק מהם כדי לנסות לבנות סביב סטף עוד קבוצה גדולה אחת לשנה-שנתיים הקרובות.
שוב לברון
זה לא מקרה שמי שהצליח לעצור את גולדן סטייט הוא לברון ג'יימס. אם נתעלם לרגע מהסדרה בה קליי ו-KD נפצעו, לברון הוא היחיד שהצליח לנצח את הווריירס של קר בסדרות, היחיד שהקבוצות שלו הצליחו לעמוד בעומס המנטאלי. הפעם הוא קיבל את גולדן סטייט כשהיא מעבר לשיא, אבל גם הוא עצמו הרבה מעבר לשיא והקבוצה שלו מורכבת מאוסף שאריות שאף אחד אחר לא רצה. לפני כמה חודשים, ובטח בפתיחת העונה, היה מופרך לגמרי לדמיין קבוצה איכותית, מחוברת וחזקה מנטאלית, כזו שמנצחת שתי סדרות בלי יתרון ביתיות מול יריבות קשוחות, שחמישה משבעת שחקני הרוטציה הבכירים שלה הם דיאנג'לו ראסל, אוסטין ריבס, דניס שרודר, לוני ווקר ורוי האצ'ימורה.
אין עוד שחקן שהיה יכול לחבר סביבו את רשימת השחקנים הזאת כמו לברון ג'יימס. זה אחד ממאפייני הגדולה שלו. לא כל שנה זה עובד, וכשזה לא עובד זה לפעמים נראה רע, אבל כשהכל מתחבר נוצר קסם מיוחד. כך היה בקליבלנד ב-2015 לאחר הפציעות של קווין לאב וקיירי, כך היה עם הלייקרס גם בבועה. מול גולדן סטייט, החבורה הזאת הראתה עוצמה מנטאלית כמעט לא הגיונית. כל משחק שצריך היה לנצח מישהו משחקני המשנה התעלה, ההגנה הייתה מפוקסת כל הזמן, אחוזי הקליעה נותרו טובים. חבורת השאריות הזו סירבה לפחד מהתופעה הכי מפחידה ב-NBA בעשור האחרון, כי היא ידעה שיש לה מנהיג ובעל בית שלא מפחד.
אנתוני דייויס הוא השחקן הטוב ביותר של הלייקרס כרגע ואחד הטובים בפלייאוף. הוא העוגן ההגנתי של ההגנה הטובה בפוסט סיזן עד כה, כמה מהתצוגות ההגנתיות שלו היו מעוררות השתאות של ממש. אבל הקבוצה הזאת לא הייתה נראית כפי שהיא נראית, לא הייתה נמצאת כרגע בגמר המערב, בלי לברון ג'יימס וההשפעה שלו על כל מה שקורה בה. המורשת שלו רק תרוויח מהעונה הזאת, דווקא בגלל שברור שהוא כבר לא השחקן הטוב בעולם ושהמשמעות שלו לקבוצה קשורה קודם כל למנהיגות ולהשפעה שלו על שחקני משנה שלא ידעו שהם כאלה. גם אם זה ייגמר בגמר האיזורי מול דנבר החזקה, ניתן כבר לדבר על עונה נהדרת ולא צפויה של הקבוצה שלפני חודשיים-שלושה עוד קשה היה לדמיין אותה מגיעה לפלייאוף.
עוד כמה נקודות בקצרה
1. הסדרה בין בוסטון לפילדלפיה זו סדרה מרתקת, מצוינת ומאכזבת. היא כוללת הצגות אישיות גדולות לצד משחקים נוראיים של הכוכבים, התעלויות וקריסות במאני טיים, שחקני משנה שעושים את ההבדל ואת חוויית מרכוס סמארט המלאה. אבל יותר מהכל, זו סדרה בין שתי קבוצות שהיו יכולות להיות הרבה יותר טובות. בוסטון לא מוצאת את הנחישות משנה שעברה, משהו חורק בממלכה הירוקה ואם היריבה לא הייתה שברירית כל כך הסלטיקס כבר היו מודחים במשחק השישי אליו לא הגיעו מוכנים מנטאלית (מקצועית, ההחלטה של ג'ו מאזולה להכניס לחמישייה את רוברט וויליאמס התבררה כהברקה). אבל היריבה כן שברירית, ודוק ריברס שוב הגיע לרבע אחרון שיכול להכריע סדרה והקבוצה שלו איבדה כיוון. הלילה יהיה משחק 7 בין שתי קבוצות שמחנות האוהדים שלהן מרגישים מאוד לא טוב לגביהן.
2. הניסיון לבנות אלופת אינסטנט בפיניקס נכשל. גם בגלל שקבוצות לא נוצרות תוך שבועות בודדים, וגם בגלל שהבסיס שאליו קווין דוראנט הצטרף היה רעוע. זו הייתה שנה שנייה ברציפות שפיניקס מגיעה למשחק הדחה בבית ומסיימת את המחצית הראשונה בפיגור של 30 נקודות, זה כבר מעיד על בעיה מערכתית. מאט אישביה כבר החליט לפטר את מונטי וויליאמס, כחלק מקיץ של פירוק והרכבה שבסופו דווין בוקר עשוי להישאר השריד היחיד מהקבוצה שהגיעה לגמר לפני שנתיים. אני בטוח שאישביה יבחן את השוק של דיאנדרה אייטון ששוב נראה כבוי, הוא יקווה שמספיק מנהלים יזכרו כמה טוב ויעיל אייטון היה בקמפיין הגמר. חלון ההזדמנויות של הפרוייקט הזה קצר מאוד, אולי הוא כבר סגור.
3. החלון קצר כי קווין דוראנט יתחיל את העונה הבאה בגיל 35 והוא אחרי קרע בגיד האכילס. בזמן שבעונה הרגילה המספרים שלו טובים מתמיד, הוא מתקשה להישאר על הפרקט ובפלייאוף הכוחות שלו נראים מוגבלים יותר כל שנה. הסיכוי שלו להוביל בעצמו קבוצה לאליפות הולך ונגמר, והוא כנראה ייזכר כאחד הסקוררים הגדולים בתולדות ה-NBA שלא היה לו אופי של מנהיג שבונים סביבו קבוצות. לכן העונה הבאה תהיה מכריעה מאוד עבורו, לא רק עבור הפרוייקט שנבנה סביבו.
4. המוטיב המרכזי בפלייאוף הזה, מבחינתי, הוא השבריריות של הקבוצות הגדולות. כמה קשה להחזיק את הקסם שקורה כשקבוצה מתחברת באמת סביב שחקן גדול בשיאו, כמה לא מובן מאליו שזה ימשיך לאורך זמן. ראינו את זה במילווקי שקרסה מנטאלית, בגולדן סטייט שנראתה מותשת, בפיניקס שהייתה כל כך מחוברת לפני שנתיים והתפרקה לפני שנה, בבוסטון שלא מוצאת את הקסם שהיה לה לפני שנה (למרות שהיא עדיין איתנו). לכן מי שצריכה להרגיש שזה הזמן שלה היא דנבר. לנאגטס יש כרגע את הקסם החמקמק הזה של קבוצה גדולה באמת סביב שחקן גדול באמת. ניקולה יוקיץ' הוא השחקן הטוב והיציב בפלייאוף עד כה, לפעמים הוא נראה בליגה משל עצמו, ושאר השחקנים בדנבר מתמקמים סביבו בדיוק כפי שהם אמורים. אסור לצאת מהנחה שזה יימשך לאורך שנים למרות שזה בהחלט יכול לקרות, השחקנים של מייק מאלון צריכים להגיע לחודש הקרוב בתחושה של עכשיו או לעולם לא.
מה דעתך על הכתבה?