הסיפור המרכזי של גמר ה-NBA עד כה הוא הכוח הקולקטיבי של בוסטון. אם צריך היה לבחור MVP לאחר שני משחקים, יש חמישה שחקנים של הסלטיקס שניתן לבנות עבורם קייס מתקבל על הדעת. ככל שבוסטון תתקרב לתואר סוגיית ה-MVP תתפוס מקום יותר ויותר משמעותי. ההמלצה שלי היא לשחרר, לעזוב את הדיון הזה. הקבוצה הזאת היא קולקטיב, שהעוצמה שלו נעוצה בקיום המשותף של חמישה שחקנים שלמים כל כך שיודעים לשתף פעולה באופן שמאפשר לכל אחד מהם לבוא לידי ביטוי מתי שזה מתאים לקבוצה. מבחינתי אפשר לתת לכל החמישה את התואר ביחד.
בדרך כלל כשקבוצה מובילה 0:2, בטח בגמר, מדברים על הניצחון של המאמן המוביל בקרב השחמט מול יריבו. הפעם הדימוי הזה פחות מתאים. אם מתעקשים לחשוב על הגמר במונחי שחמט, אז צריך לחשוב עליו כתחרות בה לאחד השחקנים יש חמש מלכות. ג'ו מאזולה עושה שימוש נהדר בכלים שלו, זו ההכנה הטובה ביותר של בוסטון לסדרה בפלייאוף הזה, גם הגנתית וגם התקפית, אבל נתוני הפתיחה כל כך טובים שזה לא הוגן.
העבודה החשובה יותר של מאזולה היא בבניית הקבוצה הזאת לאורך השנה. בראד סטיבנס, בשורה של מהלכים לא מובנים מאליהם, ארגן לו חמישייה מוכשרת מאוד, אבל בפתיחת השנה בוסטון לא סומנה כקבוצה הבכירה בליגה. קשה היה לדעת איך כל חלקי הפאזל הזה ישתלבו ביחד. מאזולה בנה שיטה פשוטה ויעילה, ובעיקר נתן לשחקנים שלו חופש לזרוק כל שלשה מתקבלת על הדעת שיש להם. עם סגל בו כל מי שעולה על הפרקט קולע שלשות, בוסטון לא הפסיקה לזרוק מבחוץ, הכריחה הגנות להגיב וניצלה את מה שנפתח כשהן מגיבות. זה רוב הסיפור של ההתקפה ההיסטורית הזאת. גם בהגנה, הנוכחות של כל כך הרבה שומרים איכותיים אפשרה למאזולה לבצע הרבה חילופים ולהביא מעט עזרה, כך שקשה לפרק את ההגנה שלו.
אל סטיבנס ומאזולה ניתן לצרף את ג'ייסון טייטום ככוכב מסוג מאוד מסוים. יש סופרסטארים שהכל חייב לעבור סביבם, ויש כאלה שנהנים להיות חלק משיטה שעובדת גם כשהם לא תמיד במרכז שלה. סביב טייטום, וג'יילן בראון ככוכב המשנה, ניתן לבנות חמישייה מוכשרת כל כך בה כולם מרגישים שיש להם מקום לבוא לידי ביטוי, בלי קרבות אגו ובלי תסכולים. ככל שטייטום מתרחק מתפקיד הסופרסטאר הסטנדרטי, מה שמעורר לא מעט ביקורת עליו, הוא מתקרב להיות שחקן שיכול לתפקד כציר המרכזי בקולקטיב.
מאוד יכול להיות שבעוד שבוע-שבועיים טייטום יהיה אחד מהכוכבים האלה שזוכים באליפות אבל מישהו אחר בקבוצה שלהם זוכה בתואר ה-MVP של הגמר. על פניו, זה מעיד על כוכב לא מספיק טוב ולא מספיק דומיננטי, כזה שהתמזל מזלו להיות מוקף בשחקנים איכותיים. אבל מנקודת מבט אחרת, זאת יכולה להיות גם מחמאה גדולה. הרי שני האחרונים שזה קרה להם הם טים דאנקן וסטף קרי. בעוד שטייטום עדיין רחוק מהכישרון והדומיננטיות של השניים האלה, נראה שיש לו את התכונה שמאפיינת אותם שמאפשרת לשחקנים לגדול ולהגיע לשיא לידם, שמאפשרת לבנות סביבם קבוצות היסטוריות.
ההתאמות של הגמר
רוב השחקנים של דאלאס היו מאוד לא טובים בשני המשחקים הראשונים, חלשים משמעותית ביחס לשלוש סדרות הפלייאוף הקודמות. זה בולט במיוחד אצל שחקני הספסל, שאם נוריד את דקות הגארבג' טיים של המשחק הראשון סיפקו 15 נקודות בשני המשחקים ביחד, ובהגנה מתקשים מאוד. החולשה הזאת לא מקרית, אלא תולדה של איכות היריבה שמנגד. מאזולה משתמש באיכות הקולקטיבית של הקבוצה שלו בשני הצדדים, במחסור בחולשות משמעותיות של חמשת הגדולים שלו (ובמידה פחותה גם של אל הורפורד), כדי לחשוף את החולשות של היריבים שלו. הקלישאה המוצדקת אומרת שבפלייאוף אתה חזק כמו החולייה הכי חלשה שלך, מול בוסטון זה נכון ברמת הפרט: כל שחקן של דאלאס חזק כמו התכונה הכי חלשה שלו.
בהתקפה, בוסטון בעיקר מחפשת שומרים שנוח לתקוף מולם. ג'ייסון קיד מפחד מאוד מהריווח של הסלטיקס, במיוחד כשקריסטאפס פורזינגיס משחק, לכן הוא מעדיף לבצע חילוף על רוב החסימות ולהכריח את שחקני בוסטון לנצח אותו בבידודים. הבעיה היא שהם עושים את זה בעקביות. בעיקר טייטום, אך גם שחקני החוץ האחרים, עוברים בקלות את לוקה, קיירי והסנטרים של המאבס. דרק לייבלי נראה אבוד במיוחד בחילופים, מנסה להיות אקטיבי מדי, נראה כאילו הוא נותן לשחקנים לעבור אותו בציפייה לעזרה שלא מגיעה. לראשונה בפלייאוף הזה הוא נראה כמו רוקי שהמעמד קצת גדול עליו.
ברגע שהקו הראשון של הגנת דאלאס נפרץ בכזו קלות, השמיכה שלה קצרה מדי. מה שהיא עשתה נהדר לאורך הפלייאוף היה לצופף את הצבע ולכוון את היריבה לקלעי השלשות הפחות אמינים שלה. לבוסטון אין כאלה, אז המשחק הראשון נפתח בחגיגת שלשות של הסלטיקס, השחקנים של קיד עשו מה שהם רגילים ומצאו את עצמם בפיגור 29 במהלך המחצית הראשונה של הגמר.
במשחק השני קיד ניסה לשמור חזק יותר על קו השלוש והצליח לגרום לכך שהזריקות של בוסטון היו קשות יותר (למרות שיהיו ימים שגם הרבה יותר מהן ייכנסו), אבל היה לכך מחיר. השחקנים שלו פחות רגילים ליציאה מהירה לקו השלוש ועשו הרבה טעויות קטנות שלא מאפיינות אותם, הצבע נותר די פרוץ והחודרים האיכותיים של בוסטון ניצלו את זה, במיוחד ג'רו הולידיי שפעם אחרי פעם הגיע לצבע וסירב להחטיא. אחד הדברים הקטנים והחכמים שמאזולה עושה זה להשתמש בחילופים האוטומטיים של דאלאס לא רק כדי לבחור מי שומר על הכדור, אלא גם כדי לבחור מי יהיו בעמדות העזרה בצבע, בקו האחרון. פעמים רבות דאלאס מצאה את עצמה עם לוקה וקיירי בעמדות האלה.
בהגנה, מאזולה סימן שתי נקודות חוזק של התקפת דאלאס שהוא רוצה לקחת ממנה: השלשות מהפינה ומשחק הפיק נ' רול של לוקה עם צמד הסנטרים גאפורד את לייבלי. ב-17 משחקי פלייאוף עד הגמר, מול שלוש הגנות חזקות, דאלאס קלעה 4.6 שלשות מהפינה למשחק ב-39.4 אחוזים, וצמד הסנטרים קלע 34 מ-39 במצטבר בדאנקים מאלי-הופ, בעיקר ממסירות של לוקה. בשני משחקי הגמר, דאלאס קלעה שלשה אחת מהפינה למשחק ב-25 אחוזים ומאזן הדאנקים באלי-הופ של שני הסנטרים הוא 0 מ-0. זה רק אלמנט אחד, סמלי במיוחד, של משחק הפיק נ' רול של דאלאס, אבל הוא מעיד על האופן בו הגנת הסלטיקס העלימה אותו כמעט לחלוטין.
עמדת הפתיחה של הגנת בוסטון היא שטייטום שומר על הסנטר בזמן שאל הורפורד או פורזינגיס שומרים על החולייה החלשה בין שחקני הכנף של דאלאס. כך בוסטון מבצעת חילוף על החסימות של לוקה או קיירי על הסנטרים ומנטרלת את אופציית הפיק נ' רול הזו. בגדול, גם בוסטון מבצעת חילופים על רוב החסימות (מנסה להימנע כשמדובר בסנטרים) וגם הסקוררים של דאלאס מחפשים מיס-מאצ'ים לתקוף, הבעיה היא שהם לא מוצאים.
לוקה מחפש את דרק ווייט כדי לנצל את יתרון הגודל, אבל ווייט הוא שומר בכיר שמוצא את הדרכים שלו להקשות. במשחק השני לוקה תקף גם את טייטום כמה פעמים בהצלחה, אבל זו לא הפכה לאופציה קבועה. קיירי מתקשה מאוד מול הגודל של הולידיי, השומר המרכזי שלו, ומול המחסור באופציה נוחה לתקוף מולה, למרות שהוא החטיא בשני המשחקים לא מעט זריקות שהוא קלע בסדרות קודמות. אצלו נראה שהיריבות המתוקשרת עם הסלטיקס משפיעה עליו לרעה בינתיים.
גם כאשר השניים קולעים, זה קשה. נדיר מאוד לראות אותם פשוט עוברים את השומרים שלהם, מה שקורה כמעט כל התקפה בצד השני. לכן, מאזולה מרגיש מאוד בנוח לשלוט בתזמון, במיקום ובמידת העזרה שהוא מביא. העזרה מול נסיונות חדירה של לוקה מגיעה יחסית מאוחר ואף פעם לא מהפינות. כשיש זמן, ובדרך כלל הקו הראשון של ההגנה מספק את הזמן הזה, השחקנים של בוסטון מחליפים מיקום כך שהסנטר נשאר לעזרה בצבע ומישהו אחר סוגר את הפינה. אבל גם כשזה לא קורה, יכולת העזרה של שחקני החוץ של הסלטיקס מדהימה. במיוחד ווייט וג'יילן בראון, שמייצרים עצירות בעזרה כאילו הם סנטרים (בראון עושה את זה תוך כדי שהוא השומר העיקרי על לוקה).
התוצאה היא שדונצ'יץ' מוצא את עצמו פעמים רבות מוקף בשומרים כשהוא מתקרב לצבע, אבל אין לו את אופציות המסירה שהוא רגיל שיש לו: לפינות או לסנטר שחותך לטבעת. בוסטון משאירה לו רק את המסירה אחורה אל קשת השלוש, מסירה קשה וקשתית שמספר פעמים שחקני ההגנה הזריזים גם הצליחו לחטוף. אך גם כשהמסירה מגיעה אל שחקני משנה של דאלאס על קשת השלוש, הגנת הסלטיקס חיה בשלום עם זריקות חופשיות שלהם משם. רוב שחקני המשנה של דאלאס קולעים הרבה יותר טוב מהפינות הקצרות יותר, ובינתיים אכן מחטיאים את הרוב הגדול של הזריקות שלהם מהקשת. אם זה לא ישתנה, יהיה קשה מאוד לדאלאס לחזור לסדרה.
לקראת משחק 3
על פניו, עוד לא קרה כלום: הסלטיקס בסך הכל שמרו על הביתיות, סדרה לא מתחילה עד שיש ניצחון חוץ וכל זה. אבל במפגש בין שתי קבוצות שביתיות לא הייתה פקטור בפלייאוף שלהן, ליתרון הזה יש משמעות גדולה יותר. התחושה היא שהיתרון של בוסטון מהותי ושדאלאס תצטרך למצוא פתרונות שעד כה ג'ייסון קיד לא התקרב למצוא. וגם אם הוא ימצא, סביר להניח שבוסטון תתפוס יום-יומיים בהם השלשות ייכנסו באחוזים גבוהים ולא יהיה מה לעשות נגדה.
אז הסיפור גמור? עוד לא, כמובן. יש שתי סיבות מרכזיות לכך שהגמר עשוי להיות יותר פתוח מהנדמה. הראשונה והחשובה יותר היא שאלת הכשירות של פורזינגיס, ששוב נפצע ונמצא בספק למשחק הקרוב. KP היה המצטיין של בוסטון במחצית הראשונה שהכריעה את המשחק הראשון והכתיבה את המגמה בסדרה. הוא אמנם שיחק רק 43 דקות מצטברות ונראה עייף במחציות השניות, אבל עצם הנוכחות שלו משמעותית מאוד.
הריווח של בוסטון הכי טוב כשהסנטר הלטבי משחק. דאלאס חוששת מאוד ממשחק הפיק נ' פופ של פורזינגיס ומבצעת חילוף על כל חסימה שלו. זה יוצר מיס-מאץ' כפול, בו הסנטר שלה שומר על מוביל כדור ושחקן חוץ שומר על פורזי. הסלטיקס ניצלו את המיס-מאץ' בשני הכיוונים, כשפורזינגיס היה נהדר עד כה בתפיסת עמדה על שחקן חוץ ועלייה לקליעה מעליו. בהגנה, הנוכחות של פורזינגיס בצבע משנה כמעט כל זריקה, בטח של שחקני משנה של דאלאס שחושבים שיש להם נתיב לטבעת. אל הורפורד מאיים פחות מבחוץ (גם כי הוא זורק הרבה יותר לאט), כמעט לא תוקף חילופים ופחות מרתיע בצבע, ובלי פורזינגיס מאזולה יצטרך לחזור לאופציות מוגבלות כמו לוק קורנט או אקסבייר טילמן. זאת סדרה אחרת אם פורזי שוב לא כשיר.
הסיבה השנייה היא שבוסטון דאגה להזכיר בשני המשחקים שיש לה רגעים של נפילה מנטלית שמשפיעה על כל הקבוצה, ודונצ'יץ' דאג להזכיר כמה הוא אוהב להתנפל על רגעים כאלה. במשחק הראשון קיירי החטיא 3-4 זריקות טובות מאוד במהלך הקאמבק בו דאלאס צמצמה את הפער מ-29 ל-8, כך שהפער יכול היה גם להימחק. במשחק השני הקאמבק של המאבס בדקות האחרונות נעצר בזכות הגג המדהים של דרק וויט, אבל היה במהלך הזה גם פאול של ג'יילן בראון שלא נשרק, ואם היה נשרק הדקה האחרונה הייתה הרבה יותר לחוצה.
כך שהיה לסלטיקס מזל שהדקות הרעות שלה לא עשו יותר נזק, ובמשחקים הבאים לא בטוח שיהיה לה המזל הזה. באופן כללי, ככל שהסדרה תתקרב לסיום הלחץ על שחקני בוסטון יגבר והשדים מהעבר ימצאו יותר הזדמנויות להתעורר. כפי שקרה בשלוש הסדרות הקודמות, אם תהיה הזדמנות אפשר לסמוך על לוקה שיידע לקחת אותה.
בלי קשר לשני הגורמים האלה, ניתן לחשוב על שורה של התאמות קטנות שדאלאס יכולה לבצע, בעיקר כדי להקל על שחקני המשנה שלה. דניאל גאפורד גילה בגמר הזה את הקונספט של משחק פוסט, וכמה פעמים בהן הכניסו לו כדור מול שחקן חוץ הוא הצליח לייצר נקודות. זה כמעט לא קרה וכנראה נכון שיקרה הרבה יותר, אבל אם הגענו למצב שמשחק הפוסט של גאפורד הוא אחד הפתרונות של קבוצה בגמר ה-NBA זה בעיקר מעיד על כך שהיא בבעיה. מי שעוד צריך לקבל יותר נגיעות בפוסט הוא פי ג'יי וושינגטון, שווייט הנמוך שומר עליו.
התאמה נוספת קשורה לתנועה ללא כדור של שחקני הכנף לצבע. במקום לחכות על קו השלוש ולזרוק זריקות שהם מאוד לא אוהבים, הם יכולים לנוע לכיוון הטבעת בזמן שלוקה חודר ומחפש אופציות מסירה, בעיקר כאשר פורזינגיס לא מחכה בצבע. זאת כנראה דרך טובה יותר לנצל את השטח שהם מקבלים מהגנת הסלטיקס. דריק ג'ונס עשה את זה כמה פעמים בהצלחה, ואולי הרוטציה של ג'ייסון קיד צריכה להתמקד בשחקנים שיודעים לנוע ללא כדור ולסיים טוב בצבע.
אם כבר מדברים על הרוטציה של קיד, קשה שלא לתהות על כך שטים הארדווי ג'וניור לא מקבל הזדמנות בכלל בסדרה הזאת. בזמן ששחקני הספסל של קיד מחטיאים בלי הפסקה, הארדווי הוא לפחות שחקן שאמור לקלוע שלשות חופשיות לחלוטין מהקשת. הוא יתקשה מאוד הגנתית, אבל בוסטון גם ככה מוצאת בקלות דרכים לתקוף. אל מול החולשה של ג'וש גרין ומקסי קליבה, הוא לפחות שווה הזדמנות.
בהגנה, דאלאס אמורה למצוא עם הזמן איזון טוב יותר בין הגנה על קו השלוש להגנה על הצבע. אבל כדי שיהיה לה סיכוי לייצר עצירות עקביות, היא תהיה חייבת לשפר את הגנת הקו הראשון שלה. לפחות לגבי שני שחקנים יש תחושה שהם מסוגלים. לייבלי הראה מדי פעם במהלך העונה יכולת לקבל שחקני חוץ בחילופים, יש לו שילוב של גודל, זריזות וחושים הגנתיים בריאים כדי להיראות הרבה יותר טוב במצבים האלה מכפי שנראה בשני המשחקים הראשונים של הגמר. ולוקה דונצ'יץ' מוכיח בדקות האחרונות של משחקים שהוא מסוגל לשמור מצוין באחד על אחד, כולל במשחק 2 של הגמר. אולי הצעד הבא מבחינת לוקה, המקום המרכזי בו הוא עוד יכול להשתפר משמעותית, זו היכולת לשמור למשך 48 דקות ברמה שלפחות מתקרבת להגנת המאני טיים שלו. כדי שיהיה לדאלאס סיכוי ריאלי בגמר, הוא יצטרך להתחיל לעשות את זה כבר הלילה.
מה דעתך על הכתבה?