"רק תנו לנו עוד הזדמנות מולם", ביקש אייזיאה תומאס. במשך שנה שלמה הסתובבו שחקני דטרויט פיסטונס בתחושת מועקה, אחרי שהובילו 2:3 בסדרת גמר ה-NBA של 1988, ובסופו של דבר הפסידו 4:3 ללוס אנג'לס לייקרס שחגגה אליפות שנייה ברציפות. תומאס קלע 25 נקודות ברבע השלישי של משחק 6 הדרמטי והפיסטונס היו במרחק שניות מאליפות היסטורית, בגמר הראשון שלהם אחרי 32 שנה, אך זה לא הספיק מול קליעות העונשין המנצחות של כרים עבדול ג'אבר אחרי "עבירת הרפאים" של ביל ליימביר. הלייקרס ניצחו את שני המשחקים המכריעים בהפרש מצטבר של ארבע נקודות בלבד והותירו את תומאס בדמעות. הוא פילל רק לדבר אחד: הזדמנות לנקום. בחלוף שנה היא הגיעה.
בעשור בו שלטו שתי אימפריות שיצרו את היריבות הגדולה בתולדות ה-NBA, הגיחה לפתע חבורה של "בחורים רעים" ועשתה היסטוריה. את האליפות הראשונה בתולדותיה חגגה בדיוק היום לפני 35 שנה, אחרי גמר חד-צדדי שקטע את השושלת של "שואוטיים לייקרס" וגם היה הערב האחרון בקריירה של אחד מענקי הענף.
הורידו עכשיו את אפליקציית וואלה ספורט החדשה
הפיסטונס היו פרנצ'ייז כושל במשך שנים רבות, עד ההחלטה ב-1984 להפקיד את הקבוצה בידיו של צ'אק דיילי. המאמן קיבל ארגון תועה – חסר דרך וחסר ערך – והחל בבנייה שהובילה לשיפור הדרגתי, עד לשיא בסיום העשור. הסלטיקס והלייקרס שלטו בליגה ביד רמה, עם שני כוכבי על כמו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון שהקפיצו את ה-NBA לגבהים חדשים מבחינה מקצועית ותדמיתית, ופתאום הופיעו המורדים של דיילי. אלה שקראו לעצמם "באד בויז".
אחרי הפספוס של 1988, דטרויט הגיעה נחושה מאי פעם וקיבלה דחיפה מעצם המעבר מהסילברדום עם הגג שקרס לטובת הפאלאס החדיש באובורן הילס. כל 41 משחקי הבית בעונה הסדירה היו "סולד אאוט", ליימביר וריק מהורן המחישו את הכינוי, דניס רודמן הפך לשחקן הגנה עילאי וחבר אליהם כעוד "באד בוי" שאוהב ונהנה להכאיב, תומאס ניהל את העניינים, ג'ו דומארס קלע בקלות ו"המיקרוגל" ויני ג'ונסון סיפק תרומה אדירה מהספסל. גם הטרייד במהלך העונה שעורר גל ביקורות, כאשר אדריאן דאנטלי נשלח לדאלאס תמורת מארק אגוויר, התברר כהצלחה אדירה והפיסטונס סיימו עם המאזן הטוב בליגה (שיא מועדון של 63 ניצחונות).
את הפלייאוף החלטה דטרויט עם סוויפ על בוסטון שכבר הייתה מעבר לשיא, לאחר מכן ניערה מהדרך את מילווקי ובגמר המזרח עבדה קשה הרבה יותר מול שיקגו בולס, אבל אחרי שמצאה את השיטה שלה ("חוקי ג'ורדן") להצר את צעדיו של מייקל ג'ורדון, התגברה על ההפסד הביתי במשחק הראשון וניצחה 2:4 בסדרה. הכול היה מוכן לנקמה, אבל מנגד ניצבה אלופה גאה שניצחה את כל 11 משחקיה בפלייאוף עם שלושה סוויפים קלילים.
בעת ההמתנה למנצחת של גמר המזרח, פט ריילי החליט לקחת את הלייקרס למחנה אימונים מקוצר. השחקנים הגדירו את שלושת ימי העבודה האינטנסיביים האלה בסנטה ברברה כ"מסע עינויים" ומייקל קופר כינה אז את ריילי "קואץ' היטלר". התוצאה הייתה שתי פציעות בשריר הירך האחורי: של ביירון סקוט לפני סדרת הגמר ושל מג'יק במהלכה. סקוט הבהיר כי היה סבל מקרע חלקי עוד לפני כן, אבל אחרים טענו כי אותו מחנה גרם לאיבוד האליפות וביניהם הקפטן עבדול ג'באר, שאמר: "טכנית, פט צריך לשאת באשמה. הוא לא אחראי לפציעות, אבל יכול להיות שהוא אימן אותנו מעבר לגבול בו יכולנו לעמוד בזמן פלייאוף".
ב-2001, אחרי שהלייקרס שוב העפילו לגמר ה-NBA עם שלושה סוויפים, ריילי נשאל על כך והגיב: "לא שוב הבולשיט הזה… אותו מחנה דמה יותר לחופשה. היה רק אימון רציני אחד כי חששתי מפציעות. המיתוס גדול יותר מהמציאות במקרה הזה. כולם צריכים להיזכר ב-1987, אז היללו את מחנה האימונים של ריילי אחרי שניצחנו את בוסטון 113:126 ואז 122:141 בשני המשחקים הראשונים. סקוט ומג'יק? אלה היו שתי פציעות משונות".
אז סקוט כלל לא הופיע לגמר ואילו מג'יק, ה-MVP של הליגה, נפצע בשלהי משחק 2 והסתפק בדקות בודדות במשחק 3. בלעדיהם זה היה חסר סיכוי. האלופה שעלתה עם שלושה סוויפים, הפכה לראשונה שעושה את זה ואז מטואטאת בעצמה. הנקמה החלה להיות מוגשת ב-97:109 במשחק הראשן בפאלאס, אותו הגדיר דיילי "משחק הפלייאוף הטוב ביותר שלנו". דטרויט שמרה על הביתיות, ניצחה בפורום במשחק השלישי ואז נותרה בקליפורניה כדי להשלים את ההיסטוריה.
את כל הסדרות הקודמות הכריעה דטרויט בחוץ, וכך היה גם ב-13 ביוני 1989. הלייקרס כבר עלו ליתרון דו-ספרתי בסיום הרבע הראשון בהנהגת ג'יימס וורת'י (40 נקודות במשחק), אבל העומק הכריע בסופו של דבר. הפיסטונס הגיבו עם שישה שחקנים בספרות כפולות, כולל כוח אש מפתיע מהספסל בדמות ג'יימס אדוארדס, שקלע את כל 13 הנקודות שלו ברבע האחרון וגרם ללייקרס לזרוק את המגבת הלבנה לזירה אחרי סוויפ לא אופייני. עבדול ג'באר בן ה-42, שערך באותה עונה את סיבוב הפרידה שלו מכל אולמות הליגה, זכה לתשואות אחרונות מהקהל שלו כמלך הסלים בכל הזמנים (עד שלברון ג'יימס שבר לו את השיא בשנה שעברה), לפני שפינה את הבמה לחגיגות של הפיסטונס – במקום בו בכו שנה לפני כן.
הפעם היו אלה דמעות של שמחה שהתערבבו עם שמפניה שנשפכה מכל עבר. ג'ו דומארס, ששיחק בגמר בזמן שאביו במצב קשה בבית בלואיזיאנה, נבחר ל-MVP של הסדרה עם 27.3 נקודות בממוצע למשחק (ובלי שלשות, כשוטינג-גארד) ואמר בסיום: "מהיום הראשון כיוונו לכאן, זו הייתה המטרה היחידה שלנו".
"הם רצו את זה יותר מהחיים עצמם", כתב מיטש אלבום בטורו ב"דטרויט פרי פרס" לאחר משחק ההכתרה. "לא עוד המתנה, לא עוד תירוצים. הפיסטונס פרצו בסערה לחדר המלכות, תפסו את הכדור, חטפו אותו, השתלטו עליו, הורידו אותו מהלוח, הטביעו אותו וספרו את השניות עד אשר אלילת המזל הסירה את הרעלה מפניה והעניקה להם את הנשיקה המיוחלת, ישר על השפתיים. מי בדטרויט יעז לשכוח? זה הרגע לו חיכינו מאז ומתמיד. עוד מהימים שהקבוצה הייתה מושא ללעג, שהגג קרס באולם והילת האלופים מנגד גרמה לשחקנים להשתתק. לא עוד".
זו הייתה אלופה שונה, בעלת סגנון ייחודי. אף אחת אחרת לא התקרבה אז (ואולי גם מאז) לרמת הקשיחות והאינטנסיביות של דטרויט. היא ניצלה עד תום את תקופת המעבר של הליגה בין מג'יק ולארי לשלטון היחיד של ג'ורדן, זכתה באליפות שנייה ברציפות – והפכה לאחת הקבוצות הזכורות בהיסטוריה של ה-NBA.
מה דעתך על הכתבה?