טורניר הכדורסל הוא עוף מעט מוזר בשמי האולימפיאדה. סיבה מרכזית לכך שהמשחקים האולימפיים הם חגיגת ספורט יוצאת דופן היא שעבר הרוב המכריע של המתחרים בענפי הספורט השונים מדובר ברגע השיא בקריירה, הרגע עבורו הם מתאמנים עשרות שנים. הניצחונות וההפסדים הם הכי גדולים והכי דרמטיים שיש, ההיסטוריה נכתבת בזמן אמת.
זה לא המצב בטורניר הכדורסל. עבור השחקנים הבכירים, הישגים ב-NBA הרבה יותר חשובים ויוקרתיים ממדליות אולימפיות. אך חשוב גם להדגיש שלא מדובר במצב דומה לכדורגל האולימפי, שהוא טורניר גילאים שולי יחסית. הטורניר האולימפי הוא טורניר כדורסל הנבחרות החשוב ביותר, ובאופן עקבי הוא מביא לאולימפיאדה כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בספורט העולמי, מוסיף אבק כוכבים הכרחי. הכוכבים האלה מתייחסים לטורניר ברצינות ורואים בזכייה במדליה אולימפית הישג גדול בקריירה שלהם, פשוט לא ההישג הכי גדול.
אחת הבעיות של עולם הנבחרות בכדורסל היא הדומיננטיות האמריקאית. לאורך השנים, השאלה היחידה בטורניר בינלאומיים הייתה עד כמה ארה"ב תתייחס לטורניר ברצינות. מה כבר יכול לעשות שאר העולם מול הכוכבים הגדולים בעולם והעומק הלא נגמר של האמריקאים? וכמה כבר ניתן לקחת ברצינות טורניר שהמנצחת שלו ידועה מראש?
האולימפיאדה הנוכחית הייתה הראשונה מאז 2012 שארה"ב לקחה ברצינות מוחלטת, שלחה את השמות הגדולים ביותר שלה. דווקא בגלל זה, הטורניר הנוכחי הבליט את המידה בה הכדורסל העולמי השתנה מאז 2012. אמנם גם אז היו לאמריקאים מספר משחקים צמודים, אבל התחושה הייתה שונה, האפשרות שארה"ב תפסיד הייתה הרבה יותר מוחשית בגמר ובעיקר בחצי הגמר השנה, במשחק בו היא הייתה בפיגור דו ספרתי במהלך הרבע האחרון מול סרביה. כבר לא ניתן להתחמק מהמסקנה הברורה: העולם צמצם פערים באופן משמעותי.
אנחנו רואים את זה גם ב-NBA. בשנתיים האחרונות, ארבעת השחקנים הטובים בליגה הם ניקולה יוקיץ' הסרבי, יאניס אנטטוקומפו היווני, לוקה דונצ'יץ' הסלובני ושיי גילג'ס אלכסנדר הקנדי. הדבר הגדול הבא הוא ויקטור וומבניאמה הצרפתי. ארבעה מהחמישה האלה (חוץ מלוקה) היו בטורניר האולימפי, מה שיצר מצב לא מוכר בו הגרסה הטובה ביותר של נבחרת ארה"ב הנוכחית משתתפת במשחקים בהם השחקן הטוב ביותר על הנייר שייך ליריבה.
לאמריקאים עדיין יש עומק שאף נבחרת בעולם לא יכולה לדגדג, אבל גם בתחום הזה הפערים מצטמצמים במידת מה, לפחות בכל הקשור ביכולת להעמיד רוטציה של 7-8 שחקנים. קנדה היא נבחרת של שחקני NBA טובים, ונבחרות כמו צרפת, אלופת העולם גרמניה ואוסטרליה מתבססות על שורה של שחקני NBA שיודעים להתבלט בכדורסל הנבחרות. מכיוון שהאמריקאים פחות מחוברים מרוב הנבחרות האלה (כי הם לא מצליחים לייצר עקביות בין טורנירים), הפערים בין ארה"ב לנבחרות הבכירות האחרות נראים הרבה פחות גדולים מבעבר. אפשר להשוות את זה להבדל בין הפער בין קבוצת NBA לקבוצת ליגה ישראלית ממוצעת לפער בין קבוצת NBA טובה לחלשה. באופציה השנייה, ביום נתון יש סיכוי לא זניח למשחק צמוד.
צמצום הפערים קשור גם לשינוי הסגנוני של העשור האחרון. אנו נמצאים בעידן בו היעלות ההתקפית שוברת שיאים. כל נבחרת מעמידה בכל רגע נתון 4-5 קלעי חוץ טובים, ובכך גם יוצרת ריווח שמקל על החודרים האיכותיים להגיע לטבעת. לכן, לכל נבחרת עם שחקן-שניים שיודעים ליצור מצבי זריקה לעצמם ולאחרים ברמה גבוהה יש סיכוי לתפוס יום קליעה בו היא מסוגלת לסבך כל יריבה, כולל ארה"ב הגדולה.
כמעט מיותר לציין שצמצום הפערים הזה הוא תופעה מבורכת, שמעניקה משנה חשיבות למשחקי הנבחרות. גם עבור הכוכבים האמריקאים. לעומת נבחרת החלומות המקורית, שהאולימפיאדה הייתה עבורה הצגה בסגנון ההארלם גלובטרוטרס, הכוכבים הגדולים של 2024 נאלצו לעבוד קשה מאוד עבור מדליית הזהב, נאלצו למצוא בעצמם כוחות שבדרך כלל שמורים למשחקי פלייאוף מכריעים.
זה נכון במיוחד לשלושת הכוכבים הוותיקים של האמריקאים: לברון ג'יימס, קווין דוראנט וסטף קרי. בקאמבק מול סרביה ברבע האחרון כל אחד מהשלושה התעלה, וקיבלנו הזדמנות נדירה לראות את העוצמה של שלושה שחקנים היסטוריים, שלושתם שחקני טופ 15-20 בכל הזמנים, בהתעלות משותפת במשחק שהם לחלוטין היו יכולים להפסיד. בכלל לא בטוח שלאף אחד מהשלושה יהיו עוד רגעים כאלה בקבוצות שלהם, לכן אולי עוד נסתכל בעתיד על חצי הגמר והגמר האולימפיים כרגעים הגדולים האחרונים בקריירה שלהם.
העובדה ששלושת הכוכבים של נבחרת ארה"ב בקמפיין הזה הם בני 39, 36 ו-35 מבהירה שהפערים צפויים רק להצטמצם בשנים הבאות. קשה להעריך איך תיראה הנבחרת של האולימפיאדה הביתית ב-2028, עד כמה השחקנים שחסו בצילם של הכוכבים המזדקנים יידעו לקחת את המושכות עם השנים. במקביל, קנדה שעדיין מתגבשת כנבחרת יחסית צעירה תמשיך להשתפר (כשזאק אידי אמור להוסיף את המסה שהייתה חסרה), הסרבים והאוסטרלים לא הולכים לשום מקום, לגרמנים יש עתודות צעירות שיגדלו לצד האחים ואגנר והצרפתים הם הכוח העולה של הכדורסל העולמי שמצריך פסקה נפרדת.
בשנתיים האחרונות חמישה צרפתים נבחרו בין שבע הבחירות הראשונות בדראפט, סביר להניח שבדראפט הבא נולאן טראורה יהיה השישי שיסגור את פינת הרכז החסר. ב-28' וומבניאמה ייכנס לשנות השיא שלו, ואם מספיק מהכישרונות סביבו יתפתחו כפי שמצופה צרפת תוכל לבנות משהו מספיק גדול כדי להטריד ברצינות כל גרסה של נבחרת ארה"ב למשך שנים ארוכות.
התחרותיות הפכה את טורניר הכדורסל הנוכחי לאיכותי ומשמעותי במיוחד, כזה שיהפוך לחלק אמיתי מהמורשת של כמה מהשחקנים הבכירים שלקחו בו חלק. זה היה טורניר שהראה את הגדולה שיש בעבר, בהווה ובעתיד של הכדורסל העולמי, ולכל אחד מהזמנים היה מייצג בולט אחד.
העבר: סטף קרי
לפעמים צריך לשנות סטינג כדי להיזכר בגדולה החד פעמית של שחקן. איום השלשה של סטף זרע את הפאניקה הגדולה ביותר בהגנות יריבות, גם כאשר הוא שיחק לצד לברון ו-KD. ומול יריבים שפחות בקיאים בניואנסים הדקים של המשחק שלו, הוא הראה את היכולת הנדירה להשתחרר לשלשה בשלל דרכים, עם ובלי הכדור, גם כשהמשימה הראשית של ההגנה היא למנוע את השלשה הזאת. זו הייתה תזכורת לכך שבזמן שסטף הוא אחד הספורטאים הגדולים בעולם כבר עשור ודור שלם הספיק לגדול עליו ולרצות להיות כמוהו, אין עדיין אף אחד שמתקרב להזכיר משהו שדומה למה שהוא עושה בעקביות כל העשור הזה, לא בסגנון ולא באפקטיביות של הקליעה. סטף קרי הוא תופעה חד פעמית לחלוטין.
חצי הגמר והגמר היו משחקים אייקוניים שלו. 36 הנקודות שלו מול סרביה השאירו את האמריקאים בחיים, ארבע השלשות הרצופות במאני טיים מול צרפת הבטיחו את הזהב, 17 השלשות המשותפות שלו בשני המשחקים האלה הן מספר שקשה לתפוס. אך יותר מכל, זו השלשה האחרונה מול שני שומרים שנכנסה בזמן אמת לפנתאון. היא תישאר כאחד הרגעים הזכורים בתולדות הכדורסל האולימפי וכאחת הזריקות הזכורות בקריירה של סטף (לטעמי היא נכנסת לטופ 3).
ההווה: ניקולה יוקיץ'
השחקן הטוב בעולם בשנתיים האחרונות נראה כמו השחקן הטוב בעולם גם בטורניר האולימפי, טורניר שבהחלט חיזק את מעמדו בפסגה. יוקיץ' סיים את שלושת משחקי הנוק-אאוט עם ממוצע של טריפל דאבל (19 נקודות וקצת יותר מ-10 ריבאונדים ואסיסטים), וזה לא משהו שקורה בכדורסל הבינלאומי. ברבע הגמר, הוא הוביל את סרביה למהפך אחרי פיגור של 24 הפרש מול אוסטרליה וכיכב בהארכה. בחצי הגמר, האמריקאים נזקקו להתעלות יוצאת דופן ברבע האחרון, שכללה עשרה סלים רצופים, כדי לגרד ניצחון מולו. בקרב על המדליה הוא היה גדול על אלופת העולם. לרגע לא היה ספק כמה היה חשוב לו לקחת מדליה אולימפית במדי הנבחרת.
סרביה היא נבחרת טובה גם בלעדיו, היא הגיעה לגמר אליפות העולם לפני שנה. אבל בכל מה שקשור לאיכות השחקנים היא לא נמצאת בליגה של הגדולות ביותר. זה לא מאוד משנה כשיש את יוקיץ'. ברגע שמקיפים אותו בשחקנים קשוחים עם קליעה טובה מבחוץ, יש קבוצה טובה. המשמעות שלו יכולה להיות אפילו גדולה יותר בכדורסל הנבחרות, בו יש הרבה פחות זמן לגבש תיאום ושיטה, כי הוא שיטה של שחקן אחד. הוא מנהל את משחק ההתקפה, מזיז שחקנים למקומות שהוא רוצה, הכל עובר דרכו והוא מסדר לחברים מצבי זריקה טובים בלי הפסקה.
העתיד: ויקטור וומבניאמה
מהטורניר הגדול הראשון של וומבי אני לוקח קודם כל את הדמעות לאחר הגמר. קשה היה לפספס שהוא האמין לחלוטין שהוא יכול להוביל את צרפת לניצחון על נבחרת החלומות, והתאכזב מאוד שזה לא קרה. זה לא היה טורניר עקבי של וומבי מבחינה התקפית, הוא התקשה בקליעה מבחוץ ומול שומרים מוצקים ומציקים, אבל לגמר הוא הופיע בענק. צריך אופי מיוחד כדי לשחק ככה בגיל 20, במעמד הזה ומול היריבים האלה. בהנחה שהוא יישאר בריא ויתפתח בהתאם לציפיות, כדורסל הנבחרות צפוי להיות חלק חשוב מהמורשת של וומבניאמה. אם הוא יוביל את נבחרת צרפת להיות מתנגדת עקבית ורצינית לארה"ב זה יהיה חלק חשוב מהקריירה שלו.
בעוד שבהתקפה הוא עדיין מתהווה, בהגנה הקייס שלו לתואר השחקן הטוב בעולם כבר עכשיו הולך וגדל כל יום שעובר. באולימפיאדה הוא הפך את רודי גובר, שחקן ההגנה של העונה ב-NBA, לכמעט מיותר. ההשפעה ההגנתית שלו כל כך עוצמתית, הוא משנה כל כך הרבה פוזשנים של יריבות בכל כך הרבה דרכים, שאין צורך בעוד איש גדול בצבע ועדיף להקיף אותו בשחקנים עם יכולות התקפיות משמעותיות יותר. גם אם הוא לא יתפתח לשחקן התקפה היסטורי, כל זמן שהוא יישאר בריא הוא נמצא בדרך הבטוחה להיכנס לדיון של שחקן ההגנה הגדול בכל הזמנים. בחוקים של פיב"א כמעט לא הוגן לנסות לשחק מולו.
מה דעתך על הכתבה?