עין לציון צופיה: הגאווה והתקווה הישראלית מבחירת דני אבדיה לאולסטאר

אל תעירו אותנו.

אמנם קמנו לבוקר של חדשות ממש טובות, אבל במובן מסוים אנחנו עדיין חולמים. דני אבדיה, אולסטאר. זו כבר לא תקווה, זו כבר לא הצהרה או דרישה. זו מציאות. יש לנו אולסטאר, והוא גדל פה, והוא מייצג אותנו בלי פחד, ובלי להתנצל. לא יכולנו לבקש מודל לחיקוי טוב יותר. העובדה ששאר העולם מקבל אותו רק הופכת את זה למתוק יותר.

אבדיה לא נפל ל-NBA בוואקום. הוא חלק משושלת ארוכה של ישראלים וישראליות בכדורסל הבינלאומי, והוא נושא את הלפיד עבור הדור הבא, עבור הילד שצופה בו עכשיו ומאמין שגם היום שלו יגיע. נכון, תרבות ספורט זה משהו שנבנה מלמטה, אבל את ההשראה אנחנו מקבלים מהטופ של הטופ.

התרחקנו קצת מהימים שבהם מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י זכו לעניין מקבוצות מעבר לים, בתקופה שבה זה כמעט לא קרה, או כשדורון שפר, נדב הנפלד ואחרים הלכו לקולג' וחזרו עם קצת טעם של אמריקה. עודד קטש כבר כמעט נגע בפרקט של המדיסון סקוור גארדן, רגע לפני שהאגדה שלו הפכה לטרגדיה ספורטיבית בבת אחת. אחריו עומרי כספי פרץ את הסכר סוף-סוף, וגל מקל בא בעקבותיו. אבדיה אמנם חצב את דרכו בעצמו בזכות כישרון ועבודה קשה, אבל הוא חייב לכל קודמיו לא מעט. זה לא סותר.

עוד על ההישג של דני אבדיה

עשה היסטוריה: דני אבדיה נבחר למשחק האולסטאר לראשונה בקריירה מתי, איפה ואיך זה ייראה? דני אבדיה באולסטאר: כל מה שצריך לדעת צפו באבדיה מגיב לבחירתו לאולסטאר: "קשה להאמין". וגם: הפוסט המרגש הענף חוגג: "גאווה ענקית לכדורסל הישראלי, דני אבדיה שגריר של המדינה" הצביעו בסקרים: כמה גדול ההישג של דני אבדיה לעומת האגדות של ישראל?

אבדיה למד את המשחק בארץ, הוא פיתח את היכולות שלו כאן, עם צוותי האימון הישראלים, עם האתוס שלנו שהוא אימץ בגאווה. הוא הפסגה של מה שיש לנו להציע כאומת כדורסל. זה יום לחגוג את ההישג שלו, וכן, גם להרגיש חלק. הוא משלנו. זה עד כדי כך פשוט.

וזו הזדמנות גם להודות באמת שיש לומר: לכדורסל הישראלי יש עוד דרך ארוכה לעשות. תרבות הספורט הישראלית יכולה לעשות יותר כדי להפיק עוד כישרונות כמו אבדיה, שלפחות גנטית הוא גם סרבי. התשתיות והמטרות של קבוצות נוער יכולות וצריכות לשאוף לסטנדרט גבוה יותר כדי למצוא וללטש את השחקנים הצעירים שמסוגלים להגיע רחוק. האם אפשר להגיד בכנות שטובת הענף היא מה שעומד לנגד עיניהם של כל מקבלי ההחלטות? לדעתי התשובה היא עדיין 'לא'.

ההגעה של דני למשחק הכוכבים היא הזדמנות. האם נהיה חכמים מספיק בשביל לא לפספס אותה? ההישג שלו יכול להוביל את הענף למקום טוב ובריא יותר

הנטייה לדבר על השיפור במשחק של אבדיה בשנים האחרונות היא מובנת לגמרי. חדש זה מרגש. חדש זה חדשות. אבל היסודות של דני הם חלק מרכזי מההצלחה שלו גם עכשיו. בליגה שמקדשת כישרון ויכולת אישית אבדיה הוא סופרסטאר של הדברים הקטנים. אין שום משימה שקטנה ממידותיו על הפרקט, והוא מייצר טון קבוצתי שדוחף את הבלייזרס קדימה.

והוא עושה את כל זה בדרכו שלו. אי אפשר להגדיר אותו בתור הסטריאוטיפ הישראלי מבחינת אופי. הוא שקט, רגוע, ומבסס את עצמו על העבודה הקשה שלו. הוא לא מרגיש שהוא צריך להשתלט על כל משחק ההתקפה כדי לבוא לידי ביטוי, אבל בסיטואציה שנוצרה בפורטלנד התפקיד הזה כמעט נכפה עליו. הוא שומר נהדר, מוסר מעולה, ובעיקר האידיאל של חבר לקבוצה. המשחק שלו שלם, והגישה שאיתה הוא עולה לשחק היא כל מה שאתה יכול לבקש כמאמן. הוא הראשון לעודד ולהושיט יד, הצלחה של חבריו לקבוצה יותר חשובה לו מההצלחה שלו. הוא מרים כל קבוצה שהוא חלק ממנה. אבדיה הרוויח ביושר את כל הקרדיט שהוא זכה בו. התואר אולסטאר לא רק יושב עליו בול, הוא גם רמז למה שעתיד לבוא.

אין משהו מהדברים שדני עושה השנה שלא ניתן לשחזור. הוא לא חם מחוץ לקשת בצורה מיוחדת, הוא לא מצא איזו פרצה שהליגה עומדת לסגור. הוא מנצל את הפיזיות והאינטנסיביות שלו כדי להגיע לסל, את הקליעה המשופרת שלו כדי לאיים מבחוץ, ואת קריאת המשחק שלו בשביל להרים את חבריו לקבוצה ואת משחק ההתקפה של אחד מהסגלים הכי מוגבלים בליגה.

השנה, אלו מסקנות שהגיעו אליהן גם באנגלית. שאר העולם רואה ומעריך את ההשפעה של אבדיה, שנמצא על חוזה שנראה מגוחך יותר מיום ליום. מבלי לקפוץ גבוה מדי מעל הפופיק, ומבלי להקל ראש בהישג הזה בפני עצמו, סביר להניח שזו לא הפעם האחרונה של דני בדיוני האולסטאר. אישית זה מפוצץ לי את המוח. אבדיה הוא אחד מהשחקנים הכי טובים בעולם, והבוקר הוא קיבל גושפנקא שתלווה אותו לנצח. אבדיה כבש פסגה מדהימה היום, אבל היא לא האחרונה.

ואם יש לנו גיבור על משלנו בליגה הטובה בעולם, אז יכולים להיות עוד. ילדים וילדות שהאליל שלהם מגיע להישג כזה, מבינים שמותר להם לחלום עוד יותר בגדול. אנחנו מאושרים על ההישג של דני לא רק כי קל כל כך לאהוב אותו, ולא רק כי הוא משלנו. אנחנו מאושרים כי זה נותן תקווה לדור שלם שמגיע אחריו, עם אמונה חדשה בלב, והכל בזכותו.

כולנו רוצים להאמין שאנחנו יכולים לגעת בשמיים, אבל לראות מישהו נוגע בהם נותן לנו יותר אמונה מכל סיפור שננסה לספר לעצמנו. דני שבר תקרת זכוכית שאישית לא הייתי בטוח שישראלי ישבור אי פעם. הוא עשה את זה בקלאסה, מהדלת הקדמית, בלב הקונצנזוס.

תודה דני ובהצלחה. נקווה שהפציעה תאפשר לך לשחק ותוכל להראות להם מזה.