הניצחון האמיתי של דני אבדיה לא נמדד על מגרש הכדורסל

בשנה שבה יהודים בכל רחבי העולם מהססים אם לענוד מגן דוד, בשנה שבה יש מי שמוריד שלטים בעברית מהחנויות, ויש מי שמעדיף לחגוג חגים בשקט בבית, הרחק מעיניים זרות, מגיע סיפור כמו זה של דני אבדיה ומזכיר לנו למה זהות, התמדה וגאווה אינם סיסמאות, אלא בחירות יומיומיות.

ההצלחה של דני אבדיה בליגה הטובה בעולם איננה מקרית. היא לא תוצאה של ערב קליעה אחד מוצלח ולא של רגע חד פעמי. היא תוצאה של דרך ארוכה, תובענית, מלאה במכשולים, פציעות, ביקורת, לחצים, ציפיות ולעיתים גם ספקות. דווקא בתקופה שבה האנטישמיות מרימה ראש בעולם, שבה להיות ישראלי בזירה הבינלאומית דורש אומץ לא פחות מכישרון, אבדיה בוחר לא להצטמצם, אלא להתרחב. לא להיעלם, אלא לבלוט.

כספורטאי ישראלי שמופיע שוב ושוב על הבמות הגדולות ביותר, דני מייצג הרבה מעבר לעצמו. הוא מייצג מדינה שלמה, תרבות של מאמץ, של עבודה קשה, של התעקשות להמשיך גם כשהמציאות סביבך מורכבת. הוא מראה לעולם שיש בישראל דור צעיר שלא מתנצל על מי שהוא, שלא מוותר על החלום, ושלא מוכן לוותר על הזהות שלו גם כשהרוח נגדית.

דווקא עכשיו, כשהחשש מפיגועים, מהתנכלויות ומהסתה כלפי יהודים נוכח כמעט בכל קהילה יהודית בעולם, הספורט מקבל משמעות עמוקה הרבה יותר. הוא מפסיק להיות בידור בלבד והופך לשפה. שפה של ערכים, של עמידה זקופה, של חיבור. יש יהודים שבחרו להנמיך פרופיל, ויש יהודים שבחרו דווקא להרים ראש. לראות דגל ישראל מתנוסס באולמות ה NBA, לראות שחקן ישראלי שמדבר בגאווה על הבית שממנו הגיע, זו אמירה. אמירה שקטה אך חזקה.

בארגון "החלוץ" אנחנו פוגשים יום יום ילדים ובני נוער מכל רחבי החברה הישראלית. כאלה שמגיעים עם חלומות גדולים, אבל גם עם חששות, מורכבויות וספקות. הספורט עבורם אינו רק מסגרת פנאי. הוא מרחב בטוח ללמידה על החיים עצמם. על התמדה, על כישלון, על קימה מחדש, על מחויבות לקבוצה, על אחריות אישית. הסיפור של דני אבדיה הוא בדיוק הסיפור שאנחנו מנסים ללמד אותם הלכה למעשה. שאין קיצורי דרך. שאין תחליף להשקעה. ושגם אם הדרך קשה, היא שווה את זה. גם אם ההצלחות של אדם הם לא כמו של דני אבדיה, גם אם לאחר ההשקעה והרצון לא מגיעים לפסגה, הדבר החשוב הוא איזה אדם אתה נהיה וצומח להיות בזכות הדרך.

בימים שבהם מדינת ישראל נאבקת לא רק על ביטחונה, אלא גם על דימויה, על מקומה בזירה הבינלאומית, על הלגיטימיות שלה, הספורטאים שלנו הופכים לשגרירים. לא שגרירים עם נאומים, אלא עם מעשים. כל משחק, כל הופעה, כל ראיון, הם הזדמנות להראות מי אנחנו באמת. חברה מורכבת, אנושית, נחושה, שלא מוותרת על ערכים גם תחת לחץ.

ההצלחה של אבדיה מזכירה לנו שספורט הוא הרבה מעבר לתוצאה. הוא תהליך. הוא חינוך. הוא כלי לבניית אופי. הוא הזדמנות לחבר בין קהילות, בין ישראל לתפוצות, בין דור צעיר שמחפש השראה לבין מציאות שמבקשת ממנו חוסן. יש משהו עמוק בידיעה שילד יהודי מעבר לים רואה שחקן ישראלי מצליח, ומבין שהוא לא לבד. שיש חיבור. שיש בית. שיש סיפור משותף.

והמסר הזה חשוב לא פחות מהנקודות על הלוח. אולי אפילו יותר.

עומר ליבנת הינו מייסד והמוביל של ארגון ספורט חברתי "החלוץ" לילדים ונוער מבית דרור ישראל