פעם עבדתי במגזין גברים שלו היה קיים היום היה מציין 25 שנים להיווסדו. לא אני קבעתי מה יהיה על השער, אבל לעיתים קרובות הייתי שותף סוד להחלטות העורך.
החשש הראשון במעלה היה שלא להיחשב לעיתון פורנו (שנצרך באותם ימים עדיין גם בפרינט, למרות שכבר היה במעבר הדרגתי לאונליין), לכן בחודשים הראשונים שבהם גייס העיתון את טובי כותבי המגזין בישראל, הקפידו על תמונת גבר על השער (לימים הפכו השערים ליותר ויותר פרובוקטיביים, אם כי היום אפשר למצוא בלא מעט עמודי אינסטגרם פרסומים פרובקטיביים הרבה יותר מטעם המפרסם או לרוב – המפרסמת).
הבעיה הייתה שלא היו יותר מדי מועמדים: מייקל ג'ורדן היה על השער, כך גם ביל קלינטון, אבל גברים ישראלים אייקוניים כמעט שלא היו בנמצא. מודי בר און המנוח הופיע גם הוא על אחד השערים, אבל מקץ כמה גיליונות, משהוסר החשד לפורנוגרפיה מעל המגזין (אם כי צצו כמה האשמות אחרות), נכבש השער על ידי נשים.
למה הפתיח הארוך הזה על מגזינאות? כי היום נדמה שלא הייתה לנו בעיה, עם היצע על הקו שבין עידן עמדי לדני אבדיה.
למי שלא יודע, אבדיה כיכב אמש (או היום, תלוי לפי איזה שעון אתם) במשחק האולסטאר השנתי. ייאמר מיד: מבחינה ספורטיבית האולסטאר משול למשחק "אלוף האלופים", כלומר – אין בו דבר מלבד יוקרה.
מצד שני – חתיכת יוקרה! סוף שבוע שבו מתכנסת ליגת ה-NBA כדי לחגוג את השואו, את הקרם דה לה קרם שהיא, להוכיח שספורט הוא גם תרבות וגם בידור, כמיטב המסורת האמריקנית, וכמצוותה של זו, על האירוע מפוזר אבק כוכבים כאבקת סוכר על סופגנייה בחנוכה או שורת קוק בשירותי מועדונים מניו-יורק ועד תל אביב – נצנצים שמכסים החל מהלילה שעבר גם את אבדיה.
גיבור על חלל
זה ללא ספק משחק האולסטאר הזכור ביותר בישראל מאז 1987. לא רק מפני שה- MVP של אותו משחק, טום צ'יימברס, שיחק (רע!) מאוחר יותר במכבי תל אביב (איך נפלו גיבורים), אלא בגלל שוועד הטכנאים ברשות השידור קטע את השידור על סף ההארכה (אז שיחקו המזרח נגד המערב ושחקנים אשכרה נלחמו כדי לזכות בניצחון היוקרתי) כי השעה הייתה כבר אחר חצות ובחוזה שלהם היה כתוב שהם רשאים ללכת הביתה (סיפור אמיתי לגמרי).
מאז אילן רמון (ולהבדיל כמובן, לא רק בגלל הסוף הטראגי) נדמה שלא היה לנו כוכב נערץ כאבדיה. כדרכה של עיתונות הספורט נערכו לא מעט השוואות מיותרות בינו לבין ספורטאי על אחרים (ומועטים כל כך) שיצאו מישראל. ברשותכם נמנע כאן מהשוואה בין דני אבדיה ולינוי אשרם (למשל) ואפילו בינו לבין שחר פאר. השאלה אינה מי גדול יותר אלא מי שיחק אותה בגדול יותר – וכאן אבדיה מנצח בנוק אאוט.
למעשה היחידים שיכולים להתקרב אליו הם שמות כמו רוני רוזנטל (שלו היה מצליח למתוח את היכולת שלו בשלהי עונת 1989-1990 על פני כמה עונות, היה פותח בוודאי את הרשימה, בכל זאת – העניק במו רגליו לליברפול תואר אליפות אחרון בשלושים השנים הבאות) אולי גם יוסי בניון (יותר שנים באותו מועדון, אבל ללא תואר משמעותי).
למה בחרתי בשני כדורגלנים? כי לא יעזור כלום: אתה יכול להיות שייט אלוף עולם, גולש אלוף אולימפי, ג'ודוקא על או מתעמל מופלא, אבל כדי להפוך לכוכב ענק בישראל אתה חייב להיות כדורגלן או כדורסלן: את מיקי ברקוביץ' כולם זוכרים, בשם של גל פרידמן לוקח קצת יותר זמן להיזכר. זה אולי לא פייר אבל אלה החיים.
דני אבדיה הוא כבר מזמן לא כוכב ספורט, אלא מותג. הוא יודע להתלבש, נשים חושקות בקרבתו (הביטוי הכי עדין שאפשר להעלות על הדעת), ילדים בני שמונה שמטביעים כדור ספוג אל טבעת פלסטיק של סל המחובר לדלק חדרם, צועקים "אבדיה", גברים שצריכים לעמוד על הבהונות כדי לחצות את ה-1.70 מטר מפנטזים על איך זה להיות דני.
הוא גבוה, אבל לא באופן שהופך אותו לחריג אלא כזה שיהפוך את הילדים המשותפים שלכם לגבוהים ויפים. אפרופו יפים, הוא יפה אבל לא באופן עדין מדי אלא באופן גברי ואפילו קצת מחוספס, מסוג הגברים שלא סותתו בלייזר. הוא שרירי אבל לא מנופח בחדר הכושר כמו יותר מדי ערסים מטרוסקסואלים שמבלים לפחות שעתיים מדי יום בחדר הכושר.
בזכות עבודה קשה
יתרה מזאת, שום דבר בקריירה לא בא לו בקלות, כי להיות כוכב בליגת הכדורסל הטובה בעולם זה להיות קודם כל מקצוען. לקום מוקדם, לישון מוקדם, לאכול נכון, להתאמן גם בלי כדור, לעומד ולזרוק שוב ושוב ושוב עד שאין לך כבר כוח להניף את הזרועות – ובעיקר לרצות בכל מאודך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך.
אם כל זה לא הספיק למישהו כדי לתלות פוסטר גדול של אבדיה על הקיר, יש לנו בשבילכם גם את הגרסה הכשרה, שעטופה בדגל ישראל. למה? כי אבדיה יודע שאין כמו קצת גאווה לאומית כטופינג היחיד שלא מאפיל על אבקת הכוכבים אלא מעשיר אותה.
ככזה הוא מקפיד לחזק את הקשר עם שורשיו הישראלים. לשחרר מדי פעם איזו תמונה שלו במדים (זה לא שהוא היה בפלס"ר גולני, אבל לפחות שירת בצה"ל), להודות בחום לקהל האוהדים מישראל – והשיא, הלילה, כשעלה לפרקט עטוף בדגל. מי לא יימס לבבו?
הקטע המלהיב ביותר אצל אבדיה, שיכול לפרוש מחר בבוקר ועדיין להיחשב לספורטאי הישראלי המצליח בכל הזמנים, הוא התחושה שהשיא עוד לפניו. שהוא עומד לכבוש את הנ.ב.א כדרך שגל גדות כבשה את הוליווד, שמחכה לו חוזה ענק מבחינה כספית ומרשים מבחינה מקצועית, הן הוא רק בן 25!
אז יהיה מי שיאמר, בצדק, שההתלהבות שלנו כאן בישראל היא מעט פרובינציאלית, שחמש הנקודות שקלע אבדיה במשחקונים בהם שותף הלילה שודרו ונותחו בהגזמה מכל זווית אפשרית – והרי לא מדובר בשיא בספורטיבי אלא במעמד שעצם ההגעה אליו הוא הזכייה.
אז האם אנחנו מגזימים בהתפעלות מדני אבדיה של 2026? בהחלט. האם אנחנו מגזימים בהתפעלות מדני אבדיה שיסכם קריירה ב- 2036? ממש לא, כי זאת אולי הנקודה: התחושה, האמונה והכמעט-ידיעה שהטוב ביותר עוד לפניו. הלוואי.
מה דעתך על הכתבה?