לוק קורנט, סנטר סן אנטוניו ספרס, חשף את העולם מחדש לתחביב בו לא עסק שנים – כתיבה. קורנטס הודיע על כך בפוסט חדש בבלוג האישי שלו, פרסם טקסט ארוך ואישי, שנכתב כולו בגוף ראשון ובטון הומוריסטי – כולל אזכור לדני אבדיה.
"ובכן גבירותיי ורבותיי, חזרתי. אחרי כמה שנים בחוץ, אני שב לעט ולקלף המטאפוריים כדי לנסות שוב", כתב קורנט בפתיחה. בהמשך הסביר את ההיעלמות הממושכת: "האמת היא שאני כותב חלש אופי ולא מחויב במיוחד, שהיצירות הפוריות ביותר שלו הן מחשבות לכרטיסי חג המולד ואוטוביוגרפיה בת שלושה עמודים שכתבתי בגיל תשע".
קורנט הודה כי הניסיון הקודם שלו היה שאפתני מדי: "ייתכן שבלוג שממוקד במיוחד באדריכלות כנסיות היה קצת יומרני מדי. אנדרו לאק אני לא". הוא הוסיף באנלוגיה משעשעת: "כמו ברוס וויין, אנחנו נופלים כדי ללמוד לקום – וגם כי לפי החוקים המודרניים שחקן ההתקפה רשאי פשוט לדרוס אותך וזו אשמתך שעמדת שם (אני מסתכל עליך דני אבדיה!)".
בהמשך התייחס לחיפוש אחר הקול שלו: "אני מנסה למצוא את הקול שלי. אני חושב שהוא בעיקר זרם תודעה מוקפד בסגנון סטיבן קולבר. אם אני מנסה להטיף וללמד – אני משעמם. אם אני כותב בגוף שלישי – אני לא מצליח להישאר נעול על הנושא. ואם אני לא מתבדח – אני חושש שאנשים יכעסו עליי ולא יאהבו אותי".
לדבריו, ההומור משמש עבורו כלי מרכזי: "בגלל הרצון העז שלי שיאהבו אותי, הדרך היחידה שלי לומר דברים שנויים במחלוקת היא לעטוף אותם בכל כך הרבה הומור, שלא ברור מה רציני ומה לא".
על שינוי הכיוון בבלוג כתב: "למרות שאני חובב קתוליות, כנסיות ופלואוטרים מהצד של מייק קונלי, אני חושב ששיטה בת קיימא יותר עבורי היא לכתוב באופן כללי וקומי על החוויות שלי, על האמונה שלי ועל העולם סביבי". הוא הוסיף בקריצה: "אם הייתי צריך להמר על היכולת שלי לכתוב באופן עקבי על אדריכלות, הייתי ברוק".
לקראת הסיום ציטט קורנט את תומאס אדיסון: "לא נכשלתי. פשוט מצאתי 10,000 דרכים שלא עובדות", אך מיד הבהיר בגישה צינית: "בניגוד לחברנו טומי, אני לא משקר לעצמי במסווה של ‘צמיחה' ו'למידה'".
את הפוסט חתם במשפט משועשע נוסף: "כשאתם מוצאים את עצמכם בפינה, עם אגו שברירי ורצון רועד – תזכרו שיש רק דבר אחד לעשות: להאשים אחרים ואז להתקשר לסוכן שלכם".
מה דעתך על הכתבה?