מאיפה מתחילים? השעה ארבע לפנות בוקר, אני לקראת שינה ופתאום אני קולט משהו מוזר מאוד במשחק של מיאמי מול וושינגטון מהסתכלות זריזה באפליקציה של ה-NBA – באם אדבאיו עם 77 נקודות עומד על קו העונשין לשתי זריקות. המוח שלי לא הבין מה הוא רואה, אבל הפעלתי את המשחק.
לצערי, כי סליחה שאני לא מספיק עכבר כדי לצפות במיאמי מול וושינגטון בסוף היום, הייתי כבר באזור השיט שואו של המשחק הזה. ועדיין – 83 נקודות??? איך? מה הוביל לזה שבאם אדבאיו, שחקן ששיא הקריירה שלו היה 41 נקודות (קולטים, פחות מחצי), עקף את קובי בריאנט?
הדבר היחיד שהגיוני – היריבה. ההימור על השחקן שהיה קולע מעל 80 הוא קשה ומסתבר בלתי אפשרי, אבל אני בטוח שחצי מאוהדי ה-NBA היו אומרים שמי שתחטוף 80 נקודות על הראש משחקן אחד היא וושינגטון.
לכל מי שלא מכיר את הסגנון, אז אדבאיו הוא סנטר שמבחינת יכולת הקליעה שלו הוא סולידי, אפילו סולידי ומטה. כמעט 19 נקודות למשחק העונה, שלשות זה עניין שהוא התחיל להוסיף בשנתיים האחרונות והטיקט שלו בכלל היה הגנתי לאורך השנים. בתכלס? זה אולסטאר רגיל, לא איזה סופרסטאר מטורף, לא מישהו שאתה יכול להצביע עליו ככזה שיכול לתת תצוגת קליעה מדהימה. אם כבר, אולי קוואדרופל דאבל.
בגלל שכבר ציינו שלא צפיתי בכל המשחק הזה שהפוטנציאל שלו בשיאו היה לא בלתי משעמם לפני הטיפ אוף, עברתי על הסלים. האמת, אין שם משהו מדהים במיוחד חוץ מהרבע הראשון. הרי מי שראה את אדבאיו יודע שהסלים הם די אותו דבר. או לייאפ, או ג'אמפשוט קצר. במקרה הזה גם נפתח לו משלוש ואלכס סאר עם תצוגת ההגנה הגרועה בהיסטוריה של שחקן כדורסל ממש אמר לו "אנחנו גם ככה מפסידים בכוונה, תבלה".
הטור הזה הוא לא ביקורת על 83 הנקודות של אדבאיו, ממש לא. גם מול הוויזארדס, גם במצב שבו במחצית השנייה הוא מקבל את העבירות מהשופטים בכוח, גם כשההגנות נראות כאילו אי אפשר לשמור יותר גרוע – מדובר בערב בו נקלעו הכי הרבה נקודות בהיסטוריה מאז 100 הנקודות של ווילט צ'מברליין. זה מרגיש מיותר לכתוב את זה, אבל מצד שני זה לא נתפס.
יצא לי במקרה אחרי המשחק לדבר עם חבר אוהד מיאמי והוא סיפר לי כל מיני תירוצים לכך שזה לא מרשים. "זה היה מלאכותי", "הקבוצות עשו פאולים כדי שזה יקרה". לא הבנתי, למה יש לו טענות? הרי שחקן מקבוצה שהוא מעודד קלע 83 נקודות, למה לחפש מה לא היה בסדר?
כאן מתחילה הסיבה האמיתית לכתיבת הטור הזה. ברגע שיש אירוע שקשה להכיל (כדורסל ווייז כן? איני פסיכולוג) יש כמה אופציות. אחת היא לתרץ, אולי בלי כוונה ואולי מחוסר הרצון להבין שהאירוע גדול מלהכיל. השנייה היא להתפעל ללא פרופורציה ואז אולי גם ליצור אנטגוניזם. השלישית, שהיא זו שאני ברחתי אליה – לנסות להבין.
אז ניסיתי להבין מה זה אומר שדווקא באם אדבאיו, שחקן שהוא סקורר בינוני לכל הדעות, הצליח למצוא לו רגע אחד, איזה גליץ' במטריקס, לרכוב על רבע של 31 נקודות ויריבה בהזמנה בדרך ל-83 נקודות? הראש ישר ברח לי למה הלאה.
בסוף, זה אירוע אחד גדול בתוך עונה שלמה של אירועים גדולים. הוא אולי ייזכר כהכי גדול או השני הכי גדול אחרי הגמר, אבל גם זה ייגמר. אז בגלל שזה ייגמר, ההייפ ייעלם, הרצון ידעך, מי הבא שיכול לעשות את זה? מי הבא שיוכל לספק רגע כזה? והאם אנחנו צריכים את זה כל כך צמוד להופעה של אדבאיו?
לגבי השאלה האחרונה – בעונת 2022/23 דונובן מיטשל קלע 71 נקודות באחד המשחקים המשוגעים שאני זוכר, קאמבק אדיר, סל שגרר את המשחק להארכה (והיה אמור להיפסל, מזל שלא). אותו אגב, ראיתי בלייב, כחלק מההחלטה שלי בגיל שמונה להיות אוהד קליבלנד. באותה עונה דמיאן לילארד קלע 71 נקודות, הן דווקא היו לא בהארכה ואולי גם פחות מרשימות כי זה היה בבלואו-אאוט. אז שני המשחקים האלה אמנם זכורים טוב מאוד בהיסטוריה, אבל הם היו צמודים וקצת האפילו אחד על השני. אז אנחנו רוצים, כאוהדים, שנחווה את הרגע הזה שוב כל כך מהר? שיבוא שחקן ויקלע שוב 83? כנראה שלא. זה ייאבד מהייחודיות.
לגבי השאלה הראשונה – האמת היא, שגילינו שאין לנו מושג. ההימורים תמיד נעו בין הסקוררים הגדולים מבחינה היסטורית – דוראנט, הארדן – לכאלה שכבר הגיעו קרוב לזה – אמביד, דונצ'יץ', בוקר, לילארד. אם היו שואלים אוהד ממוצע "מי השחקן הבא שיקלע 80+?" הוא לא היה עונה אדבאיו גם בפעם המיליון.
אז האם הלוגיקה מתה? האם הרגע הזה מעיד על כך שכל שחקן באמת יכול לעשות את זה, גם סקוררים פחות טובים מדונצ'יץ' ודוראנט? אז במחשבה הראשונה ברגע של התלהבות יצא לי "אם אדבאיו יכול, למה דני אבדיה לא?", אז קלטתי מה יצא לי מהפה ואז חשבתי על זה שוב ושוב.
אז מצד אחד, ההיגיון אומר שלא, כי גם אם אנחנו מאוד מתלהבים מ-83 הנקודות של באם ואנחנו לא מבינים מאיפה זה בא, אפשר לנסות לפרק ולהבין. כמו שאמרנו, יריבה בהזמנה, רבע ראשון חריג שהוא המשיך ממנו, העובדה שמעבר לזה שהשמירה של סאר הייתה מתחת לכל ביקורת – סנטר מיאמי הוא לא זה שיתפור חמש שלשות ברבע, או אפילו לא במשחק שלם. זה סטינג נדיר.
מצד שני, עם כמה שהסטינג הזה נדיר, למה שהוא לא יבוא במקרה לשחקנים שהם סקוררים יותר מגוונים? כאלה שיום קליעה טוב שלהם הוא דבר יותר הגיוני משל באם? לא רק הסופרסטארים, אלא אולסטארים "רגילים".
המשחק הזה של באם לא לימד שהכול אפשרי כמו שהוא לימד שלפעמים אין לנו מושג. אין לנו מושג מי פתאום ימצא את הרגע המושלם הזה, כי הפעם זה היה אדבאיו, אבל אם זה היה דוראנט? הוא היה שובר את השיא של צ'מברליין? ייתכן. ואם זה היה, היפותטית, דני אבדיה? הוא היה שובר את השיא של צ'מברליין? הסיכוי ששחקן NBA שהוא כוכב בסדר גודל של טופ 25-40 – מרקאנן, פוקס, אוסטין ריבס – יזכה לקבל שוב את הצ'אנס הזה הוא נמוך עד לא קיים.
לכן, זה יכול לקרות שוב, שחקן שאינו כוכב על יוכל לקבל שוב את הגליץ' הזה במטריקס. רבע אחד מפלצתי, יריבה חלשה להחריד, יום שבו גם מה שאתה לא זורק בדרך כלל נכנס. אפשר להגיד שברגע הזה ההיגיון מת ואין לוגיקה ויכול להיות שמחר בלילה יבוא ג'יילן ברונסון שלא יציב כבר רבע עונה ויתפור ליוטה 90 על הראש.
אבל יש היגיון. אם מסתכלים רק על המספר המפלצתי 83 לא מוצאים אותו, אבל אם מסתכלים על כל הסיטואציה לעומק מבינים שהפעם הבאה עשויה לקרות רק בעוד 20 שנה לכל הפחות, שחקנים לא רוצים להיזכר בתור אלה שקיבלו 80 על הראש (תשאלו את ג'יילן רוז). והאמת? אולי זה בסדר, ככה נוכל להתענג על הרגע הזה יותר. אז איני יודע מי יהיה פרינג' אולסטאר בליגה עוד 20 שנה, אבל אם כבר אדבאיו אז נפנטז – שיהיה ישראלי.
מה דעתך על הכתבה?