כולנו זוכרים את הסצנה האלמותית של שייקה לוי מהגשש החיוור בסרט "גבעת חלפון אינה עונה", עם המשפט הידוע, כאשר נשאל מה עשינו ב-73': "שלושים שנה, לך תזכור".
עד אתמול (ראשון) בבוקר, מי שהיה שואל אוהד של ניו יורק ניקס איך זה מרגיש לזכות באליפות ה-NBA, והיכן היה אז, אם בכלל, באליפות של 73', היה מקבל תשובה דומה למשפט המפורסם מהסרט — במקרה הטוב, ובמקרה הרע תשובה פשוטה והגיונית: "לא נולדתי כשניקס זכו באליפות. די מדהים".
אז כאשר הניו יורק ניקס השלימה את המשימה והחזירה את האליפות בצורה היסטורית לתפוח הגדול, עמדתי עם דמעות מול הטלוויזיה, לא מאמין שהקבוצה הכה מושמצת הזו משלימה 1:4 בסדרה על סן אנטוניו, כאשר רבים (כולל כותב שורות אלה) לא האמינו שיש לניקס באמת סיכוי.
כשנשאלתי מה אני חושב שיקרה בסדרת הגמר, עניתי שהראש אומר ספרס, אך הלב אומר ניקס. באופן מפתיע, הלב ניצח את הראש — דבר שלא קורה הרבה בעולמנו — והשאיר אותי פעור פה ומלא בשמחה.
גילוי נאות: אני בכלל לא אוהד ניקס. מעולם לא הייתי. אבל יש משהו בקבוצה הזאת שמרגש אותי במיוחד. אולי זו העובדה שהכוכב שלה הוא שחקן נמוך יחסית לסטנדרטים של הליגה, אולי זה הלב של הקבוצה, שלא במקרה נקרא הארט — שחקן שאני מעריץ ברמות שקשה להסביר, ואולי זה בכלל אוג'י אננובי והסיפור המרגש שלו. אבל בשורה התחתונה, הניקס הזאת היא אחת הקבוצות המרגשות והאהובות עליי בהיסטוריה של ה־NBA.
חוץ מזה, אני חייב להודות — באמת שלא האמנתי שבעונה כזו, כשהמערב כל כך חזק מהמערב, האלופה תגיע דווקא מהמזרח, ועוד מתפוח הגדול, עיר שעברה טלטלות פוליטיות רבות כל כך השנה.
אז מזל טוב לניקס הנפלאים, ואולי, אגב, סן אנטוניו מהצד השני תצליח, כמו לאחר ההפסד למיאמי ב-2013, לקום מהקרשים לאליפות בעונה שלאחר מכן. גם אז היה גבוה דומיננטי לספרס באותו מפח נפש ב-2013, ושנה לאחר מכן החזיר את האליפות למחוזות טקסס.
ונקודה אחרונה, שמיועדת במיוחד לקורא אנתוני אדוארדס: המלצה, לאור הסטטיסטיקה הלא מחמיאה של קבוצתך, שקובעת שמי שעוזב את מינסוטה זוכה באליפות הליגה — אני אומר: ברח ילד, ברח. יש 29 אופציות אחרות לאליפות בשבילך. תשאל את חברך לשעבר קארל-אנתוני טאונס.
מה דעתך על הכתבה?