לפני המשחק הראשון בגמר המזרח מול קליבלנד, מייק בראון וצוותו ידעו שהם צריכים "להעיר" את השחקנים, שזה עתה השלימו סוויפ על פילדלפיה. כדי לעשות זאת, בראון ביקש מהצוות שלו להכין סרטון המציג את פניהם של שחקני הקבוצה לאחר שהודחו על ידי אינדיאנה בעונה שעברה. המסר הכללי היה: "איך הרגשתם ברגע ההדחה, והאם אתם מוכנים לעשות הכל ולהילחם עד הסוף כדי לא להרגיש כך שוב?".
הסרטון הזה היה נאום המוטיבציה היחיד ששחקני הניקס היו צריכים. הפרצופים העגומים של עצמם עמדו לנגד עיניהם כשהיו בפיגור של 24 נקודות מול קליבלנד במשחק הפתיחה של הסדרה, ובטוח צפו ועלו שוב כשהיו בפיגור של 29 נקודות מול סן אנטוניו בסדרת הגמר. אין הסבר אחר לאופן שבו ניו יורק הפכה לאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה של הפלייאוף, כזו שהרגישה בלתי מנוצחת גם אחרי שנקלעה לפיגור של 20 נקודות ויותר. זה פשוט הפך לכישרון: הניקס היו בפיגור בסדרת הגמר ב-72% מהזמן, ועדיין יצאו כשידם על העליונה. הם ניצחו בזכות הניסיון שלהם, והרבה בזכות המאמן.
התרגיל המוטיבציוני הזה, כנראה, לא היה עובד על קבוצה צעירה וחסרת ניסיון. כל השחקנים שקיבלו דקות משמעותיות בפלייאוף האחרון הם בני 28 עד 34. הם ידעו שההזדמנות שניצבה בפניהם עשויה להיות חד-פעמית – גם מבחינתם האישית וגם מבחינת המועדון – ובראון וידא שהם יבינו זאת היטב. זו קבוצה שמורכבת משחקנים בוגרים ומנוסים, וכך בדיוק הם שיחקו. המאמן היה המבוגר האחראי שהדריך אותם בצורה כמעט מושלמת.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
הוא ידע בדיוק מה להגיד להם, כי הוא בעצמו למוד אכזבות. ב-2007, כמאמן צעיר בן 37, הפסיד בראון בסדרת הגמר עם קליבלנד לאותה סן אנטוניו. מאז הוא צבר קילומטראז' אדיר: זכה בארבע טבעות אליפות כעוזר מאמן, הוביל את סקרמנטו לפלייאוף ראשון אחרי 16 שנה, ביסס את מעמדו כ"יוצר תרבות" בארגונים, עד שהוביל את הניקס לאליפות הראשונה שלהם מזה 53 שנה.
ספק אם מאמן כלשהו נכנס אי פעם לעונה ראשונה רוויית לחץ יותר מזו. הבעלים, ג'יימס דולן, הציב העפלה לגמר כהישג מינימום, זאת לאחר שפיטר את טום ת'יבודו, המאמן שהחזיר את הקבוצה לגמר המזרח בפעם הראשונה במאה ה-21. אבל בראון היה כל מה שניו יורק הייתה צריכה – והרבה מעבר לכך. האליפות ההיסטורית הזו לא הייתה מתרחשת בלעדיו.
בראון לחץ על כל הכפתורים הנכונים, הן ברמת המוטיבציה ויצירת התרבות המנצחת, והן ברמה הטקטית וביצוע ההתאמות לאורך כל הפלייאוף. הוא ידע מתי להושיב שחקנים על הספסל, מתי לעבור לסמול-בול ומתי להכניס את הגבוהים. הכל היה פשוט מדויק.
המועדון ספג לא מעט אש על פיטוריו של ת'יבודו לפני שנה, אבל אין סיכוי שניו יורק הייתה זוכה בטבעת עם מאמן קשיח ומקובע כמוהו. בראון הפגין יכולת הסתגלות ומחשבה מהירה לאורך כל הדרך: לשים את הכדור בידיים של קארל-אנתוני טאונס נגד אטלנטה, להעלות את לאנדרי שאמט במקום ג'וש הארט בקאמבק של המשחק הראשון בגמר המזרח, או ללכת עם חוזה אלברדו במשחק הרביעי מול הספרס לצידו של ג'יילן ברונסון (אחרי שעד לאותו רגע השניים לא שיחקו יחד אפילו דקה אחת בפלייאוף).
ברונסון, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, הסביר פעם שהמנטליות שלו פשוטה: "לא לפחד להיכשל". לעיתונאים הוא אמר שאת אותה גישה בדיוק הוא רואה אצל המאמן שלו. ואכן, בראון ניצל את העונה הסדירה כדי להתנסות בהרכבים, להקשיב לרעיונות של עוזריו ולבדוק מי הם השחקנים שהוא רוצה לצאת איתם לקרבות הפלייאוף. ככל שלמד יותר את חניכיו, כך פחות פחד לנסות ולטעות. זה מה שסייע לו להוציא מהם את המיטב במאני-טיים.
בראון יצר סביבה המושתתת על גמישות, שבה השחקנים נשארו מוכנים פיזית ומנטלית. הוא העניק להם ביטחון וסמך עליהם לחלוטין – גישה שחלקם לא חוו בעבר. "זה מעיד על הביטחון והאמון שיש למייק בנו, שנדע להבין ולפתור בעיות על הפרקט", הוסיף ברונסון. "הוא לא מפחד להיכשל. המנטליות הזו מצוינת עבורנו, כי היא מאפשרת לנו להמשיך להילחם ולא לדאוג רק מהתוצאה. אנחנו לא מפחדים מכישלון, וזה יתרון עצום שיש לנו".
מה דעתך על הכתבה?