הזקנים והים: לברון, קרי וכריס פול יתחרו שוב על האליפות?

לוס אנג'לס לייקרס: קונטנדרית לא שגרתית

הלייקרס הגיעו לעונה שעברה כפייבוריטים ברורים לריפיט, אבל פציעות של לברון ג'יימס ואנתוני דייויס, בעונה הרגילה ובסדרת הסיבוב הראשון מול פיניקס, לא נתנו לחבורה של פרנק ווגל הזדמנות אמיתית להגן על התואר שלה. בקיץ רוב פלינקה החליט שהחבורה הזאת כבר לא תקבל הזדמנות נוספת ופיזר אותה לכל עבר. פרט ללברון ו-AD, רק טיילן הורטון-טאקר נשאר בקבוצה וכל שאר הסגל התחלף. המהלך המשמעותי היה הטרייד על ראסל ווסטברוק, כמעט כל שאר הסגל מבוסס על החתמות בחוזי מינימום. הכוח של הלייקרס, לברון והאפשרות להיאבק על אליפות אפשר לפלינקה להנחית כמה שמות גדולים בחוזי מינימום, הפיקנטי מכולם הוא כרמלו אנתוני שישתף לראשונה פעולה עם קינג ג'יימס.

אך יחסית לקבוצה שנחשבת לפייבוריטית במערב, כמות סימני השאלה סביבה עצומה. אנסה להכניס את כולם לפסקה אחת. הצוות המסייע עמוס בשמות גדולים יחסית, אך כמעט כולם בני 32 ומעלה ונמצאים בשלב הדעיכה בקריירה שלהם, חלקם נפלטו מהרוטציה של הקבוצות שלהם בפלייאוף בשנה שעברה ואחרים נראו לא רלוונטיים; ווגל יתקשה הרבה יותר לבנות קבוצת הגנה גדולה עם השחקנים האלה, והחמישיות שכן יכולות לעבוד מבחינה הגנתית יסבלו מאוד מבעיית ריווח; לברון יהיה השנה בן 37, הוא כבר לא המפלצת מהעבר ורק פעם אחת בשלוש השנים האחרונות הייתה לו עונה בריאה; בשנים האחרונות ראס הוא אחד השחקנים הכי פחות יעילים בליגה, הקליעה שלו מבחוץ הולכת ודועכת; גם אנתוני דייויס עבר שנת דעיכה לא ברורה, שכללה צניחה חדה באחוזי העונשין שנמשכת בתקופת ההכנה, וגם הוא מתקשה להישאר על הפרקט לאורך זמן; קשה לדמיין שיתוף פעולה פורה בין לברון לראס, קל הרבה יותר לדמיין מצב בו ווסטברוק לוקח הרבה יותר זריקות והחלטות מכפי שכדאי בקבוצה של לברון; ואם כל זה לא מספיק, הלייקרס נקלעו למכת פציעות מוקדמת, עם היעדרויות ממושכות של טרבור אריזה והורטון-טאקר ופציעות קלות יותר לקנדריק נאן, וויין אלינגטון ומאליק מונק.

אז איך בכל זאת מדובר באחת המועמדות החזקות בליגה לאליפות? כי זו קבוצה של שלושה כוכבים שאחד מהם הוא לברון ג'יימס והשני הוא אנתוני דייויס, שהיה בלתי ניתן לעצירה בבועה וגם ביום התקפי רע הוא אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם. ווגל מנסה לבנות סגנון התקפי בו תנועה וחיתוכים ללא כדור יחפו על בעיות הריווח ויאפשרו לווסטברוק ולברון לבוא לידי ביטוי ביחד. הרעיון מעניין: עם כל הבעיות שלו, מדובר בסגל של שחקנים מנוסים וחכמים שיידעו לתפקד ולקבל החלטות בסיטואציות לא צפויות, שיטה שיוצרת כאוס יכולה להיות פתרון מוצלח עבור הסגל הזה. אם ראס יתמסר לשיטה ולחיים לצד המלך, זו בהחלט יכולה להיות קבוצה שכמעט בלתי אפשרי לשמור עליה. כדאי גם לזכור שלברון מגיע אחרי קיץ ארוך של מנוחה, בפעם הקודמת שהיה לו אחד כזה זה נגמר בטבעת.

פיניקס סאנס: יש לאן להתקדם? הצעירים יכריעו

בקיץ שעבר כריס פול הגיע לפיניקס. מעטים הבינו את ההחלטה של ג'יימס ג'ונס להביא אשף כדורסל בן 35 לקבוצה בהתפתחות שמתבססת על שחקנים בני 22-24 ולא הייתה בפלייאוף עשר שנים. מה כבר יכול לצאת מהניסוי הזה? מסתבר שיכול לצאת גמר, בו הסאנס הגיעו למרחק נגיעה מאליפות. היה לפיניקס הרבה מזל בקמפיין הגמר, אי אפשר להתעלם מזה. היא יצאה מפיגור מול הלייקרס רק לאחר שאנתוני דייויס נפצע ואז פגשה את דנבר ללא ג'מאל מארי ואת הקליפרס ללא קוואי לאונרד. בכל פלייאוף יש פציעות דרמטיות, אבל רצף כזה הוא כבר נדיר. זה לא צריך להקטין מגודל ההישג, קבוצות אחרות כמו יוטה ופורטלנד הפסידו באותן סיטואציות, אבל זה יכול להסביר למה פיניקס לא נחשבת לקבוצה הבכירה במערב בשנה שאחרי. בגמר עצמו, חשוב לזכור, פיניקס נראתה מצוין, ניצחה את שני המשחקים הראשונים והכריחה את מילווקי למצוא בעצמה כוחות נוספים כדי לצלוח את הסדרה.

למאמן מונטי וויליאמס לא היה יותר מדי מה לעשות בקיץ. בשנה שעברה השחקנים שלו כבר הביאו לשלמות את הקונספט שנקרא 'קבוצה של כריס פול'. פיניקס היא מעצמת פיק נ' רול, קבוצה ששולטת בכל הניואנסים הדקים של המהלך המנצח, השחקנים שלה נראו כאילו CP3 יצר אותם במעבדה. כל הסגל הבכיר נשמר, והשינויים יהיו בפריפריה. ג'ונס הוסיף גיוון לספסל: אלפריד פייטון הוא גארד הגנתי שיכול להיות משמעותי, לנדרי שאמט הוא מומחה שלשות שעובר בין קבוצות גדולות ומשום מה עוד לא מצא את מקומו באף אחת מהן, ג'בייל מגי הוא הסנטר המחליף הקלאסי שלא היה בשנה שעברה. אליהם מקווים בפיניקס שיצטרף ג'יילן סמית', שחקן השנה השנייה שמיעט לשחק כרוקי. סמית' הוא גבוה מגוון שיכול לשחק בשתי עמדות הפנים, אין לסאנס שחקן מסוגו ואם הוא ישתלב ברוטציה זה יהיה נהדר מבחינתם.

אם מחפשים את השלב ההתפתחותי הבא של פיניקס, הוא נמצא בשדרוג של הצעירים הבכירים. ארבע סדרות פלייאוף יוצרות נסיון שאין לו תחליף, והילדים של מונטי גדלו בפלייאוף הזה. קודם כל דווין בוקר, שהוכיח שהוא יכול לככב גם ברמות הגבוהות ביותר. בוקר נגע בשלמות במהלך הפלייאוף והיו לו ארבעה משחקים של 40 נקודות ומעלה, כולל 47 נקודות במשחק ההדחה של האלופה, כולל שני משחקי 40 פלוס רצופים בגמר. דיאנדרה אייטון הפך משחקן מושמץ לסנטר בכיר ביותר, כזה שיודע להתמודד עם כל יריבה ולבוא לידי ביטוי גם בהתקפה, הוא התמודד עם ההרכב הנמוך של הקליפרס הרבה יותר טוב מרודי גובר. קאם ג'ונסון הראה ניצוצות מהכישרון ההתקפי שרק מתחיל לבוא לידי ביטוי. מיקל ברידג'ס נראה כמו הרול פלייר המושלם, אבל במקרה שלו התחושה היא שאת קפיצת הגדילה הוא כבר ביצע במהלך העונה. אם החבורה הזאת תמשיך לגדול, פיניקס תוכל להמשיך להפתיע את כולם. חבל שכרגע העיסוק המרכזי בקבוצה הוא הסירוב להציע לאייטון חוזה מקסימום, אבל בקיץ הבא לא תהיה לבעלים רוברט סארבר הרבה ברירה אלא לשלם לסנטר הצעיר מה שהוא יקבל בקלות במקומות אחרים.

גולדן סטייט ווריירס: משתדרגים תוך כדי המתנה

אחרי עונת ההתרסקות של הפציעות, גולדן סטייט חזרה לעניינים בחצי כוח בעונה שעברה. קליי תומפסון, שהחמיץ עונה אחת בגלל קרע ברצועה הצולבת של רגל שמאל, החמיץ עונה שנייה בעקבות קרע בגיד האכילס של רגל ימין. סטף קרי, לעומתו, חזר בשיא כוחו וסיפק עונה אישית בסטנדרטים של עונות ה-MVP שלו. דריימונד גרין עשה מה שדריימונד גרינים עושים, אבל ההתקפה קרסה כאשר הכוכבים נחו. זה נגמר במקום רע באמצע במערב ופספוס של הפלייאוף בטורניר הפליי-אין. השנה, אם לא יהיו תקלות, קליי אמור לחזור בסוף דצמבר וליצור את האיחוד המיוחל של הספלאש בראדרס. כמה זמן ייקח לו לחזור לעניינים? כמה קרוב הוא יוכל להגיע לשיא היכולת שלו? אלה שתיים מהשאלות החשובות ביותר של העונה בליגה.

אבל גם לפני החזרה של קליי, גולדן סטייט אמורה להיות טובה יותר הפעם. השנה שעברה עמדה בסימן ניסיון לשלב בין הווה לעתיד. ג'יימס ווייזמן, הסנטר שנבחר שני בדראפט (לפני לאמלו בול, מוקדם מדי לשפוט?), פתח בחמישייה בניסיון לפתח אותו מהר, אך הוא בעיקר הזיק לקבוצה שניסתה להצליח, וכאשר קיוון לוני החליף אותו בחמישייה העונה השתנתה. השנה נוספו לסגל של סטיב קר שתי בחירות לוטרי – ג'ונתן קומינגה ומוזס מודי, שני פורוורדים מגוונים, אבל אין שום כוונה לתת להם להשתפשף, הם יקבלו דקות רק אם הם יוכלו לתרום כאן ועכשיו. יהיה להם קשה מאוד לקבל דקות, גם לווייזמן, כי קר יכול ליצור רוטציה של עשרה שחקנים ראויים גם בלעדיהם עוד לפני שלוקחים בחשבון את קליי. הנקודה הזאת מחזירה לשולחן את סוגיית השימוש בצעירים בשביל טרייד על כוכב או שחקן משמעותי אחר שיוכל לתרום לשאיפות הצמרת העכשוויות. אף אחד לא יופתע אם צעד כזה יקרה במהלך העונה.

השיפור שאני מצפה לו קשור גם לתחושה שבשנתיים האחרונות בוב מאיירס למד להבין מי השחקנים שמתאימים לסגנון הדורשני של קר ומי לא. קלי אוברה, למשל, לא התאים. הקיץ הווריירס החזירו את אנדרה איגודלה, אולי למקום היחיד בו עדיין יש לו ערך, והביאו את אוטו פורטר ונמניה בייליצה שעושה רושם שמשתלבים נהדר. אך הכוכב של תקופת ההכנה הוא ג'ורדן פול הצעיר, גארד עם קליעה מצוינת שנראה בשל להיות סקורר נוסף. פול יפתח בחמישייה, אך סביר להניח שכשתומפסון יחזור הוא יהפוך לשחקן השישי של קר, ובכל מקרה אחד התפקידים המרכזיים שלו יהיה ליצור נקודות בדקות המנוחה של סטף. הסיכוי של הווריירס לחזור להיאבק על אליפות תלוי קודם כל בהצלחת הקאמבק של קליי, אבל גם בלעדיו זו יכולה להיות קבוצה שתנצח הרבה מאוד משחקים בעונה הרגילה.

לוס אנג'לס קליפרס: הקללה פנים רבות לה

בפלייאוף הבועה הקליפרס התרסקו מנטלית ואיבדו שלוש פעמים יתרון של 15 נקודות בהפסד הנוראי לדנבר. באותו קיץ המאמן עזב, דוק ריברס הוחלף בטיירון לו, אבל רוב הסגל נשמר. בשנה שעברה, בסיבוב הראשון, הקליפרס הפסידו את שני משחקי הבית הראשונים לדאלאס והיו בפיגור 19 בדקות הראשונות של המשחק השלישי, הם נראו מרוסקים. אבל השחקנים של לו מצאו בעצמם כוחות שאף אחד כבר לא האמין שיש בהם, ולו עצמו הבריק עם הרכב של חמישה שחקני חוץ עם מרכוס מוריס כסמול-בול סנטר. הקליפרס חזרו למשחק וניצחו את הסדרה, נקלעו שוב לפיגור בסיבוב השני מול יוטה וחזרו פעם נוספת. ואז קוואי לאונרד נפצע. הקליפרס עוד הצליחו לנצח את יוטה כדי לעלות לראשונה בתולדותיהם לגמר האיזורי, אבל שם נגמרו להם הכלים מול פיניקס. עם תום הפלייאוף התברר שהפציעה של קוואי חמורה מאוד ותשבית אותו לפחות לרוב העונה הנוכחית, אין הרבה סיכוי שהוא יוכל להיות אפקטיבי השנה. כך, הקבוצה שבמאמץ עילאי התגברה על השדים שלה ונראתה מוכנה ללכת עד הסוף, מוצאת את עצמה בעמדת המתנה וכנראה תצטרך לחכות לפחות עוד שנה כדי להביא לידי ביטוי את הרוח החדשה שלה. אם זאת לא קללה, אני לא יודע מה כן.

מה בינתיים? השנה תהיה קבוצה לא רעה שתנסה להמשיך את המומנטום החיובי מהפלייאוף בכמה תחומים. קודם כל, השחקנים שהתעלו שם יעמדו במוקד הפעם: פול ג'ורג' נראה כמו כוכב ראשי, רג'י ג'קסון הפתיע גם את עצמו כשנכנס לתפקיד הסקורר המשני היעיל (17.8 נקודות למשחק בפלייאוף ב-48.4 אחוזים מהשדה) וטרנס מאן צץ משום מקום כדי לקלוע 39 נקודות במשחק המכריע מול הג'אז. המידה בה השלושה האלה יוכלו לשחזר את היכולת מהפלייאוף תקבע האם ההתקפה של הקליפרס תוכל להישאר מהטובות בליגה.

מעניין במיוחד יהיה לבדוק עד כמה לו ימשיך לתת מקום לסמול-בול. הסנטר איביצה זובאץ יפתח בחמישייה, אבל כל עוד סרג' איבקה לא כשיר אין בסגל סנטר מחליף בכיר וסביר להניח שנראה הרבה הרכבים נמוכים. פרט למוריס, לו סימן גם את ג'סטיס ווינסלו, אולי בהזדמנות האחרונה שלו להפוך לשחקן משמעותי בליגה, כסנטר פוטנציאלי לסמול-בול. הסגל של הקליפרס עמוס בקלעי שלשות מצוינים, בשנה שעברה הם קלעו שלשות ב-41.1 אחוזים, נתון מאוד יוצא דופן, וזה יכול לסייע לשחקנים שמתבססים על יכולת חדירה. פרט למאן, אולי יתברר שגם לאריק בלדסו, שחוזר לקבוצה בה התגלה, יש עוד מה להציע בסיטואציה הזאת. אבל החיסרון של קוואי יקשה על השחקנים של לו להגיע לזריקות טובות באופן עקבי, ובמערב הצפוף הם נמצאים בסכנה לא להיכנס לשישייה הראשונה.

סקרמנטו קינגס: עוד צעד בדרך לשום מקום

סקרמנטו שוב פותחת עונה אופטימית, שוב מאמינה בסיכויים שלה להעפיל לפלייאוף לראשונה מאז 2006 ושוב קשה להאמין שזה יקרה. בעונה שעברה הקבוצה של לוק וולטון הייתה אחת ההתקפיות והמלהיבות בליגה. דיארון פוקס סיפק מספרים של אולסטאר: 25.2 נקודות ו-7.2 אסיסטים למשחק, טייריס האליברטון, הבחירה ה-12 בדראפט, היה אחד הרוקיז המובילים בליגה, רישון הולמס ביסס את מעמדו כסנטר פותח ראוי ביותר, האריסון בארנס היה יעיל מתמיד. זה בסיס טוב לבנות סביבו קבוצה טובה.

אז למה סקרמנטו לא התקרבה להיות קבוצה טובה? במילה אחת: הגנה. זו הייתה קבוצת ההגנה החלשה בליגה, בפער. היא גם אפשרה ליריבות את אחוזי השדה הגבוהים בליגה וגם אפשרה להן לקחת ריבאונד התקפה בקצב השני הכי גבוה בליגה, זה מתכון בטוח לקריסה. הבעיה מתחילה בראש הפירמידה – לפוקס היה הרייטינג ההגנתי החלש ביותר מבין כל שחקני הרוטציה ב-NBA בשנה שעברה (241 שחקנים עם לפחות 20 דקות ב-30 משחקים). עם כל הכבוד ליכולת החדירה יוצאת הדופן שלו, אי אפשר להתייחס אליו כאולסטאר וכפרנצ'ייז פלייר אמיתי בלי שיפור משמעותי בהגנה. העניין הרב של הקינגס בבן סימונס נובע, קודם כל, מהחולשה ההגנתית של הקבוצה.

אבל גם בלי סימונס, יש סיבה לקוות שהשנה יהיה שיפור כלשהו. בבחירה התשיעית סקרמנטו בחרה את דביון מיטשל – שחקן ההגנה של המכללות שזכה גם ב-MVP של ליגת הקיץ בזכות ההגנה החונקת שלו. מדובר במטרד מהלך, שחקן שנדבק אל מוביל הכדור ולא נותן לו לזוז, הוא עשוי להיות כבר עכשיו אחד השומרים האישיים הטובים בליגה על גארדים. טריסטן תומפסון הגיע כדי לספק ניסיון, הגנה וריבאונד מהספסל, יחד עם הולמס יהיו לוולטון 48 דקות הגנתיות סבירות בעמדת הסנטר. הבעיה היא מה שנמצא בין לבין. רשימת הפורוורדים של הקינגס די עצובה, כולל מרווין בגלי שמסרב להתפתח, והרכבים עם שלושה גארדים יקרסו בריבאונד. יכול להיות שזו עדיין האופציה הכי הגיונית – לפתוח עם פוקס, מיטשל והאליברטון, בעוד שבאדי הילד וטרנס דייויס יהיו מחליפים בכירים, אלה כנראה חמישה משמונת השחקנים הבכירים בסגל. קשה לדמיין את זה מספיק לפלייאוף, אבל בעידן הפליי-אין ניתן להישאר מספיק קרוב ולקוות שמספיק קבוצות יאכזבו.