השבועיים הראשונים של עונת ה-NBA כוללים הרבה מאוד רעש – חריגות סטטיסטיות, נתונים מפתיעים, הצלחות ואכזבות לא צפויות. הרוב הגדול יתיישר עם הזמן ואין טעם לייחס לו משמעות מיוחדת כרגע. אבל כמה מההתרחשויות המוקדמות כן מעידות על מגמות חדשות ומעניינות. בכתבה הזו אנסה לזהות תופעות אמיתיות בפתיחת העונה, כאלה שכן ימשיכו לבוא לידי ביטוי בהמשך העונה, לפחות במידה מסוימת. בחרתי חמש כאלה, מרמת השחקנים הבודדים ועד לתופעות כלליות בליגה.
ג'ה מוראנט ומיילס ברידג'ס
שני הצעירים שפרצו בגדול בפתיחת העונה נראים כמו משהו אמיתי לחלוטין. במקרה של ג'ה זה לא מפתיע, היה ברור שיש לו את זה, השאלה היחידה הייתה מתי זה יתחבר. הרבה פעמים לשחקנים מסוגו זה קורה בשנה השלישית. מוראנט הוא כבר ממש לא רק החודר האולטימטיבי, הוא קטלני מטווחי הביניים ובינתיים מרשים מאוד גם בקליעה משלוש. הוא הפך לשחקן שיכול לקחת כל מה שההגנה נותנת, והוא גם יודע לזהות מה היא נותנת, הוא קולט נתיבי תנועה ושחקנים פנויים מהר יותר מהיריבים שלו. התכונה המרשימה ביותר של ג'ה בפיחת העונה היא התכליתיות שלו: הוא דואג ליצור יתרון בכל פוזשן, מקבל החלטה נכונה כמעט כל פעם שהכדור אצלו ביד. כל אלה הם מאפיינים של שחקנים גדולים באמת, וג'ה נמצא בדרך הבטוחה להיות אחד כזה.
גם לאמלו בול כנראה יהיה אחד כזה, ועכשיו גם גדל לידו מספר 2 איכותי לשנים ארוכות. ברידג'ס הוא פורוורד אתלטי עם קליעה נהדרת, והשנה הוא סוף סוף הופך את נתוני הפתיחה הנהדרים האלה לחבילה שלמה. הוא נפלא במשחק מעבר, התיאום שלו עם לאמלו ברגעים האלה נדיר, והוא מגיע לליי-אפים קלים גם אחרי סלים של היריבה. השדרוג השנה הוא שברידג'ס יוצר הרבה יותר מצבי זריקה מכדרור, כולל שלשות. הוא למד לנצל מיס-מאצ'ים, והוא נתקל בהרבה מאוד כאלה כי רוב שחקני החוץ קטנים מדי עבורו ורוב שחקני הפנים איטיים מדי. מה שבולט בזינוק הפתאומי שלו, בו הוא קפץ מ-12.7 נקודות למשחק בשנה שעברה ל-24.6 השנה, זה שהכל נראה די קל עבורו: הוא מגיע לטבעת בקלות עם ובלי הכדור, מסיים נהדר בצבע, משתחרר בקלות לשלשות והקליעה שלו יפה וחלקה. שארלוט יכולה רק להצטער שהיא לא נתנה לברידג'ס הארכת חוזה בקיץ, כי עכשיו היא תצטרך לשלם לפורוורד בן ה-23 הרבה יותר.
גולדן סטייט
רשימת הקבוצות שפתחו את העונה חזק כוללת, פרט ליוטה, בעיקר קבוצות שהיו בינוניות ומטה בשנה שעברה. מכולן, מי שנראית הכי אמיתית היא גולדן סטייט. ריקוד המכונה של סטיב קר מזכיר נשכחות בפתיחת העונה, במשחק ההתקפה של הווריירס יש הרמוניה ודיוק כמו בימים הטובים. הבסיס הוא ,כמובן, שני הכוכבים. סטף קרי נמצא כרגע בשיאו, לא פחות טוב משום שלב בקריירה, הוא קולע בעקביות שלשות עוד יותר מופרכות מתמיד. אבל זה היה נכון גם בשנה שעברה, השינוי המשמעותי קרה אצל דריימונד גרין, שהגיע לעונה במצב רוח קרבי: הוא מתנפל על משחקים כאילו אנחנו בפלייאוף ודומיננטי מתמיד בהגנה. משחק ההתקפה מבוסס יותר מבעבר על הפיק נ' רול ביניהם, אחד המהלכים הכי פחות עצירים בליגה.
הסגל שסביבם לא מבריק, אבל מותאם אליהם. ההגנה של דריי מחלחלת אל אנדרו וויגינס, שנראה שעשה קפיצת מדרגה בתחום לצד התמקמות מדויקת כסקורר משני שלוקח על עצמו את המשחק בדקות המנוחה של סטף. ג'ורדן פול לא עקבי, אבל יש רגעים לא מעטים בהם הוא נראה כמו האח השלישי לבית ספלאש. שאר הרוטציה מורכבת משחקני כנף ושחקני פנים יעילים שיודעים לשמור, לנוע ללא כדור ולמסור. זאת קבוצה שמצאה מחדש את הזהות שלה ועושה רושם שתוכל להמשיך לנצח בקצב גבוה גם לפני החזרה של קליי תומפסון. ההצלחה של גולדן סטייט בלעדיו הופכת את החזרה של קליי לעוד יותר מסקרנת ומשמעותית להמשך העונה.
החוקים החדשים
הליגה החליטה להילחם באחת התופעות המעצבנות ביותר ב-NBA וקבעה הקיץ שלא יישרקו עבירות כאשר שחקן ההתקפה מבצע תנועה לא סבירה כדי ליצור מגע עם שחקן הגנה. נראה שהשופטים מאוד נהנים לא לשרוק את השריקות המרגיזות האלה, לכן קל להם להטמיע את השינוי. כל משחק ניתן לזהות לפחות שניים-שלושה מצבים שלפני שנה הייתה נשרקת בהם עבירה והשנה כבר לא. גם השחקנים מתחילים להפנים את החיים החדשים. ניתן אפילו לזהות מקרים בהם שחקן מבצע הטעיה, מקפיץ את השומר שלו ובמקום לקפוץ לתוך השומר בתנועה לא הגיונית כדי לסחוט עבירה הוא פשוט עובר אותו ומשתחרר לזריקה נוחה. מוזר.
התוצאה המיידית היא שיש פחות שריקות לעבירות בזריקה. כמות זריקות העונשין קטנה השנה באופן משמעותי בינתיים: בשנה שעברה היו רק ארבע קבוצות שהגיעו לקו העונשין פחות מ-20 פעמים למשחק, לפני שנתיים היו רק שתי קבוצות כאלה, השנה מדובר ב-14 קבוצות נכון לעכשיו. השינוי משפיע במיוחד, כמובן, על סוחטי העבירות המעצבנות הבכירים, השחקנים שהעלו את עיוותי הגוף כדי ליזום מגע לדרגת אמנות. טריי יאנג כבר התלונן על השינוי, סטיב נאש התלונן בשם ג'יימס הארדן, שניהם מגיעים לקו העונשין הרבה פחות מכפי שהתרגלו (אפילו לאחר משחק 19 הזריקות של הארדן). שניהם ילמדו להסתדר, פתיחת העונה החלשה של הארדן קשורה בעיקר לכושר לקוי ולא לשינויי החוקים, אבל מספיק שפעם-פעמיים במשחק הם לא יקבלו שריקה שהם רגילים לקבל כדי שיהיה לשינוי הזה אפקט. במקום זריקות עונשין תירשם להם החטאה שפעמים רבות תוביל להתקפת מעבר, זה יכול להיות הבדל של שלוש-ארבע נקודות במשחק, וזה המון.
ההגנה של מיאמי
זו לא הפתעה שקבוצה שמעלה בחמישייה את קייל לאורי, ג'ימי באטלר, פי ג'יי טאקר ובאם אדבאיו היא קבוצת ההגנה החזקה בליגה אחרי שבוע וחצי. ההגנה של ההיט סופגת 95.1 נקודות ל-100 פוזשנים, ההגנה היעילה בליגה בפער משמעותי, בזכות היכולת לשמור את היריבות על פחות מ-40 אחוזים מהשדה ולאסוף כמעט 80 אחוזים מהריבאונדים בהגנה. את הנתונים האלה מיאמי השיגה למרות לוח משחקים קשה בפתיחת העונה, שכלל מפגשים עם מילווקי וברוקלין, שתי הגדולות במזרח, ועם שארלוט וממפיס שפתחו חזק. אלה לא מספרים שניתן לשמור עליהם לאורך זמן, אבל מיאמי בהחלט צפויה להישאר בצמרת הגבוהה של דירוג היעילות ההגנתית לכל אורך העונה.
לא צריך לחפש סוד מיוחד להגנה המנצחת, מדובר פשוט באיכות, בשחקני הגנה פיזיים, חכמים וקשוחים שכל הזמן גורמים ליריבים להרגיש אותם. לאורי ובאם הם כנראה הצמד הטוב בליגה לחילופים בכל חמש העמדות, מדובר ברכז מוצק שקשה גם לשחקני פנים להוריד לפוסט ובסנטר זריז שמסתדר בקלות עם רוב הגארדים בליגה. זו קבוצה שמנטרלת את כוכבי היריבה ואוטמת את הצבע בלי להביא יותר מדי עזרה. ההגנה של ארבעת הבכירים סוחפת גם שחקנים שלא ידועים כשומרים גדולים כמו דאנקן רובינסון וטיילר הירו. גם כשיש ירידה באיכות ההגנה האישית, כולם עובדים, כולם ממושמעים, כולם עוזרים בריבאונד וכולם יורדים מהר להגנה. מיאמי נראית טוב גם בהתקפה, אבל הספסל הדליל, בעיקר בגזרת שחקני החוץ, יקשה עליה לאורך זמן בעונה הרגילה. ההפסד היחיד עד כה הגיע במשחק שלאורי החמיץ, והקבוצה של אריק ספולסטרה תמשיך להתקשות כל פעם שאחד מארבעת שחקני החוץ הבכירים שלה (לאורי, באטלר, רובינסון והירו) ייאלץ לנוח.
מחזור הרוקיז
מחזור 2021 לא נחשב לחזק או חלש במיוחד על הנייר, אבל כבר אחרי שבוע וחצי הוא נראה הרבה יותר מבטיח ועמוק מהצפוי. זה קורה למרות שקייד קנינגהאם, הבחירה הראשונה והמדוברת, שיחק לראשונה רק אתמול ולא עשה יותר מדי, ולמרות שצמד הג'יילנים – גרין וסאגס, עוד לא פוגעים ומגלים כמה קשה לקלוע ב-NBA. שלושת הגארדים הבכירים האלה אמורים היו להיות חוד החנית של המחזור, אבל בינתיים מה שמרשים זה מה שקורה סביבם, בגזרת שחקני הכנף ושחקני הפנים. רבים מהם השתלבו בליגה מהרגע הראשון, כולל בקבוצות תחרותיות.
נעבור בזריזות על השמות הבולטים עד כה. אוון מובלי מצדיק לחלוטין את ההייפ כחד קרן הבא, הוא שחקן פנים מגוון במיוחד שמספק מספרים יעילים מהרגע הראשון ויש לו חלק בכך שקליבלנד נראית טוב מהצפוי. סקוטי בארנס מצדיק לחלוטין את הבחירה הרביעית, הוא כבר עכשיו עושה הכל ברמה גבוהה חוץ מלקלוע מבחוץ, אם יפתח קליעה כבר ניתן להכריז שהוא יהיה סופרסטאר. כריס דוארטה מנצל את הפציעות באינדיאנה כדי להתמקם בתפקיד סקורר משני איכותי בקבוצה שמכוונת לפלייאוף (ובינתיים רחוקה משם). פרנץ ווגנר מנצל את הפציעות באורלנדו כדי להביא לידי ביטוי את המשחק השלם שלו. לג'וש גידי מ-OKC יש ראיית משחק יוצאת דופן, הוא נראה כמו מכונת טריפל-דאבלים בהתהוות. נדיר שכל כך הרבה רוקיז נראים כל כך טוב כל כך מהר, ובזכותם מחזור 2021 עושה רושם ראשוני מצוין שבהחלט עשוי להעיד על העתיד של החבורה הזאת.
מה דעתך על הכתבה?