כמעט רבע עונה מאחורינו, ורוב הליגה נמצאת צפופה סביב 50 אחוז הצלחה. רק שתי קבוצות, גולדן סטייט ופיניקס, נראות טוב באמת בינתיים, ובשבוע הקרוב הולכים להיות שני משחקים ביניהן שייתנו אינדיקציה ראשונית על ההיררכיה בין שתי הגדולות של רבע העונה. אחריהן נמצאת ברוקלין, שמצליחה לנצח ולקרטע בו זמנית, ולאחר מכן יש 18 קבוצות בטווח שבין 47 ל-65 אחוזי הצלחה, עם פער של לא יותר משלושה וחצי משחקים.
עמוק בתוך הקלחת הזאת נמצאת הלייקרס, מי שהייתה אמורה להיות אחת המועמדות הבכירות לאליפות. לאחר הניצחון על דטרויט החלשה הלילה, יש ל-LA מאזן של 11:11 והיא צמודה לשלוש קבוצות נוספות במקומות 6-9 במערב. והמאזן הזה משקר לטובה, כי לוח המשחקים של הלייקרס היה מהקלים ביותר בליגה עד כה. הנט רייטינג של החבורה מלוס אנג'לס (3.2-) שווה ערך למקום ה-24 בליגה. הצפיפות החריגה מאפשרת להתגבר יחסית בקלות על פתיחת עונה לא טובה או על מכת פציעות, שבועיים טובים יכולים להקפיץ קבוצה לצמרת הנמוכה. מילווקי, למשל, עוד רגע כבר שנייה במזרח. האלופה סבלה ממכת פציעות וברגע שרוב הפצועים חזרו נראתה מצוין.
גם ללייקרס יש נסיבות מקילות דומות, בעיקר ההיעדרות הממושכת של לברון ג'יימס. אבל גם כששלושת הכוכבים משחקים הקבוצה של פרנק ווגל נראית רע, קשה מאוד לראות את הלייקרס ולא להרגיש שפתיחת העונה המאכזבת מעידה על בעיות אמיתיות ביותר. ניתן לומר שכל סימני השאלה והאזהרה שחגו מעל לקבוצה הזאת מהרגע שבו התבשרנו על הטרייד של ראסל ווסטברוק מתממשים. היום נצלול לנתונים שמאחוריי פתיחת העונה המשברית הזאת, שהובילה אפילו לשמועות על כך שהכסא של פרנק ווגל, המאמן שהוביל את הלייקרס לאליפות הבועה, כבר מתנדנד.
הבעיה מתחילה מהקודקודים, משלושת הכוכבים. ב-175 הדקות המשותפות של לברון ג'יימס, אנתוני דיוויס וראסל ווסטברוק, הנט רייטינג של הלייקרס הוא מינוס 5.6. אם בשנתיים הקודמות הקשיים החלו ברגע בו אחד הכוכבים ירד לנוח, השנה הדקות של השלישייה ביחד הן מהחלשות ביותר של הלייקרס. משהו לא עובד בשילוב הזה, אבל קודם כל משהו לא עובד אצל כל אחד מהם לחוד.
במקרה של לברון, זו דווקא כן ההיעדרות שמטרידה במיוחד. הגיל והקילומטראז' עושים את שלהם וגרמו ללברון להחמיץ מחצית ממשחקי העונה עד כה בגלל שתי פציעות (והרחקה ממשחק אחד). כאשר קינג ג'יימס משחק הוא עדיין נהדר, בדקות שלו למשחק ההתקפה יש כיוון כלשהו, אבל ניכר שהדומיננטיות הפיזית שלו כבר לא שם. המשחק שלו כבר לא מתבסס על היכולת להגיע לצבע מתי שמתחשק לו, והרבה יותר מבוסס על זריקות מבחוץ – שלשות וזריקות קשות בפייד-אווי מחצי מרחק. לברון מגיע השנה לקו העונשין הכי מעט פעמים בקריירה וזורק הכי הרבה שלשות. כמה פעמים במשחק הוא מתחיל תנועה לכיוון הסל ומבין תוך כדי שכבר אין לו את הכוח המתפרץ שנדרש כדי לסיים אותה. כבר לא ניתן לבנות על כך שבפלייאוף יהיה לו הילוך נוסף.
אנתוני דיוויס, במובנים רבים, חוזר לעצמו לאחר עונה התקפית חלשה בסטנדרטים שלו. יש לו עכשיו שני פרטנרים לפיק נ' רול שיודעים להפעיל אותו בצבע, הוא חזר להיות אגרסיבי ורוב הזמן לא להסתפק בזריקות מבחוץ. אך סיבה נוספת לכך היא שהוא נמצא בעיצומה של שנה שנייה בה הזריקה שלו מבחוץ קרסה לחלוטין. הוא קולע שלשות ב-16.7 אחוזים מחרידים, לא פוגע מחצי מרחק ואחוזי העונשין שלו ממשיכים להיות רעים – שנה שנייה שהוא קולע מהקו בפחות מ-74 אחוזים, לאחר שבשבע העונות שלפני כן ירד מ-79 אחוזים רק פעם אחת ולפני שנתיים קלע עונשין ב-84.6 אחוזים. יש תקדימים לשחקנים שהזריקה שלהם מבחוץ נעלמה לתקופה ממושכת ואז הם מצאו אותה בחזרה, אבל יש גם תקדימים לשחקנים שיום בהיר אחד הפכו מקלעי חוץ סבירים או בינוניים לאיומים. אחד כזה מככב בפסקה הבאה.
הבעיה עם ראסל ווסטברוק היא שהוא לא הפסיק להיות ראסל ווסטברוק, התקווה שהוא ישנה את עורו בסיטואציה החדשה התבדתה מהר מאוד. הוא ממשיך להיות אחד השחקנים הפחות יעילים בליגה: 43.8 אחוזים מהשדה, 31.2 אחוזים משלוש, 70.3 אחוזי עונשין ו-4.8 איבודים למשחק. הוא ממשיך לקחת זריקות גרועות משלוש ומחצי מרחק בתחילת שעון גם כשלידו שניים מהסקוררים הבכירים בעולם. הוא ממשיך לא לעשות כלום כשהכדור לא נמצא אצלו ביד: כמעט לא נע לטבעת, לא חוסם לאחרים, לא מנסה לפתוח זוויות מסירה.
משחק ההתקפה של הלייקרס מבוסס לחלוטין על היכולות האישיות הנדירות של השלושה: לברון תמיד חושב מהלך אחד קדימה ביחס להגנה, דיוויס משלב בין גודל לאתלטיות באופן שהופך אותו לתופעת טבע בצבע, ווסטברוק יוצר משחק ריצה יש מאין ומסדר לעצמו ולאחרים זריקות טובות במעבר. אבל כל ניסיון של ווגל לגוון את משחק ההתקפה מעבר לכשרון האישי ולמהלכי פיק נ' רול לא נושא פרי.
קבוצות כוכבים מצליחות יוצרות מהסופרסטארים שלם שגדול או לפחות שווה לסך חלקיו, בלייקרס השלם קטן מסך חלקיו. בעיית הקליעה של ראס ודיוויס והעובדה שגם לברון וגם ראס לא רגילים ולא יודעים לשחק רחוק מהכדור הופכות את הלייקרס לקבוצה שקל לשמור עליה. ההגנות יודעות בדיוק מה הולך לקרות בכל פוזשן, הן יכולות להרשות לעצמן לצופף בלי להתרחק ממעט קלעי החוץ הטובים יותר והן מפתות את הכוכבים לזרוק מבחוץ. הלייקרס מדורגים אחרונים בליגה בכמות שלשות מהפינה, נתון די מדהים בקבוצה של לברון וראס.
ההגנה נראית אפילו רע יותר מההתקפה (גם ההתקפה וגם ההגנה נמצאות בחצי התחתון של הליגה). בשנתיים האחרונות ההגנה הייתה גאוות הלייקרס מהרגע הראשון של העונה: דיוויס נראה כמו מועמד לשחקן ההגנה של העונה, לברון השקיע יותר משנים קודמות, ווגל טיפח שחקנים כמו אלכס קארוסו, קנטביוס קלדוול פופ וקייל קוזמה, שהפכו תחת הדרכתו לשומרים איכותיים. השנה שום דבר מזה לא קורה.
ההגנה נטולת אנרגיות, כל משחק יש לא מעט רגעים של חוסר תיאום וטעויות בסיסיות מאוד, הקבוצה מרגישה כבדה וחסרת חשק. הלייקרס מדורגים בין עשר האחרונות בליגה בכל הטקגוריות ההגנתיות שקשורות למשמעת ומאמץ: נקודות של היריבה מאיבודים, מהזדמנות שנייה, במשחק ריצה ובצבע. בכלל, מדובר בקבוצת ריבאונד חלשה מאוד, וזה נתון לא צפוי.
חלק מזה קשור לצוות המסייע. הפעם אין לווגל יותר מדי צעירים אנרגטיים לטפח, רוב שחקני המשנה הם וותיקים בשלהי הקריירה שממש לא הגיעו כדי לעבוד קשה בהגנה בחודש נובמבר. קבוצות גדולות זקוקות לוותיקים עם נסיון פלייאוף על הספסל, אבל לא ניתן לבסס את כל הצוות המסייע לשלושת הכוכבים על שחקנים כאלה. רבים מהם יתבררו כנמצאים מעבר לשיא, הם יהיו מועדים מאוד לפציעות וגם אלה שיתפקדו יעשו זאת בהילוך שני במהלך העונה הרגילה.
כרמלו אנתוני, למשל, השתלב יפה כסוג של מומחה שלשות, אבל כבר כמה שנים שהוא לא מסוגל לשמור בכלל. הצעירים שיש לווגל בסגל הם כולם גארדים סקוררים, לא שחקני משנה קלאסיים. גם הם סבלו לא מעט מפציעות בינתיים, קנדריק נאן עדיין לא שיחק העונה, אבל גם בשיאם יהיה להם קשה לשנות את האווירה העייפה של הקבוצה לבדם.
כל זה לא אומר שצריך להספיד את הלייקרס. הניסוי של ווסטברוק בלייקרס לצד לברון דורש זמן להתאקלמות, בטח כשכל השחקנים מסביב חדשים. צריך לזכור שמדובר בסגל שנבנה כמעט מאפס בקיץ ועדיין נמצא בשלבי היכרות מוקדמים. ווגל עדיין מבצע ניסויים רבים ועוד לא מצא אף נוסחה מנצחת. עד כה לא הייתה אף חמישייה ששיחקה יותר מ-51 דקות משותפות או יותר משמונה משחקים משותפים. היתרון בשחקנים הוותיקים, לפחות אלה שעדיין רלוונטיים, הוא שבזמן אמת הם יידעו לבצע את הסוויץ' ולהתחבר. כשללברון יש סגל בריא ומוכשר בפלייאוף, זה בדרך כלל מתכון מנצח בפני עצמו.
אבל לפעמים מתברר שקבוצות לא טובות הן פשוט קבוצות לא טובות. משהו בקבוצה הנוכחית מזכיר את הלייקרס של עונת 2012/13, את הניסיון לצרף לקובי בריאנט ופאו גאסול את דוויט הווארד וסטיב נאש. זה היה נסיון ליצור סופר-טים מחבורה של שחקנים שלא מתחברים יחד, שחלקם כבר מעבר לשיא, בשלב בו הם מועדים לפציעות. גם אז הבעיות באו לידי ביטוי כבר במשחקי ההכנה ובשום שלב הקבוצה הזאת לא התחברה באמת.
קשה לדמיין קבוצה של לברון מתרסקת בצורה כזאת, אבל ב-2012 היה קשה באותה מידה לדמיין כך קבוצה של קובי. אז בזמן שאי אפשר להספיד את הלייקרס כרגע, אי אפשר גם לפסול את האפשרות שפתיחת העונה מייצגת את היכולת האמיתית של הקבוצה הזאת.
