הקורונה איתנו כבר שנתיים ולא הולכת לשום מקום. זו כבר עונת הספורט השלישית שהיא משפיעה עליה, ולאחרונה נשברו שיאים חדשים של ביזאר סביב שני הספורטאים המפורסמים ביותר שמסרבים להתחסן. ביום בו שלטונות אוסטרליה סירבו לאפשר לנובאק דג'וקוביץ' להיכנס למדינה כדי להשתתף באליפות אוסטרליה הפתוחה, קיירי אירווינג קיים את משחק הבכורה שלו בברוקלין נטס בסיטואציה בה הוא יכול להשתתף רק במשחקי חוץ.
אל הסיטואציה המשונה של קיירי נחזור בהמשך, אבל ההשפעה של הקורונה ממש לא מסתיימת בו. החודש האחרון היה ההזוי ביותר ב-NBA לפחות מאז שרוב הליגה קפצה להתארח אצל מיקי מאוס. לאחר שבחודשיים הראשונים נדמה היה שעונת 2021/22 מסוגלת להתנהל על מי מנוחות בכל הקשור למגפה (פרט למקרה קיירי), זן האומיקרון הוביל לאינפלציה פתאומית בהדבקות, כך שתוך מספר שבועות מאות שחקנים ואנשי צוות ברחבי הליגה חלו בקורונה ונכנסו לבידוד. קבוצות נאלצו להסתדר ללא 8-9 שחקנים ורבים מהמשחקים בתקופה הזאת איבדו משמעות.
הגישה של הליגה הייתה להמשיך בכל מחיר. אדם סילבר עשה ככל יכולתו כדי לא לעצור את המשחקים, הוא איפשר לקבוצות להחתים כמה שחקנים על חוזים זמניים כדי להגיע לכמות שתאפשר להן לשחק, ועדיין נאלץ לדחות כמות דו ספרתית של משחקים. כעת, כשעושה רושם שהגל כבר נמצא בדעיכה משמעותית, ניתן להכריז על כך שסילבר עמד במשימה: הליגה לא נעצרה, משחקי הכריסמס היוקרתיים התקיימו במלואם, הכסף מזכויות השידור וממכירת הכרטיסים ממשיך לזרום, כל הקבוצות כנראה ישחקו 82 משחקים והפלייאוף יחל בזמן (בתקווה שלא יגיע גל חדש במהלכו, כי זה כבר יהפוך את העונה לחסרת משמעות). השאלה היא באיזה מחיר, מהן ההשלכות של התקופה הזאת על העונה שהיא ערערה.
קטיעה ברצף
רבים נוטים לזלזל בעונה הרגילה ב-NBA: היא ארוכה מדי, לקבוצות לא באמת אכפת ממשחקים בודדים, לא מעט קבוצות בכלל לא מנסות לנצח בעונה נתונה. הליגה האמיתית, כך אומרים, מתחילה בפלייאוף. אבל העונה הרגילה היא השלב שבו קבוצות נוצרות, מתגבשות, מתפתחות. מאמני ה-NBA אכן לא מתייחסים למשחקי עונה רגילה בודדים כמשחקים שחשוב להם מאוד לנצח, אך הסיבה לכך היא שהם מעדיפים להשתמש בהם כדי להקנות לקבוצה ולשחקנים הרגלים. הם לא ישנו באופן דרמטי את חלוקת הדקות, לא יתכוננו באופן חריג ליריבה ספציפית מעבר להתאמות בסיסיות, כי המטרה היא שהשחקנים יתרגלו לשיטת המשחק, לחלוקת הדקות הרגילה שלהם ואחד לשני.
החודש האחרון אמור היה להיות השלב בו הקבוצות מתחילות לקבל צורה. החודש הראשון הוא זמן לגישושים וקבלת החלטות על הרוטציה, לאחר מכן נכנסים לקצב. בעונה נורמלית, זה השלב בו נוצרת הבחנה ברורה בין הקבוצות הטובות לבינוניות לחלשות, השלב בו ניתן להבין אם השיטה עובדת כמו שצריך. זה גם השלב בו השחקנים נכנסים לקצב קבוע ברמה האישית, והבכירים שבהם הם אלה שיודעים להופיע ערב אחרי ערב, להשתמש בשגרה כדי להישאר ברמת תפקוד קבועה.
השנה, הרוב הגדול של הקבוצות לא היה יכול להגיע לשלב הזה. במקום להיכנס לקצב, להתחיל לפעול על אוטומט, הן נקלעו למצב הישרדותי בו המטרה היחידה היא להשיג מספיק שחקנים כדי לקיים משחק, לא חשוב מי ובאילו עמדות. הרצף ההתפתחותי של הקבוצות נקטע, היכולת שלהן להפוך למי שהן אמורות להיות נפגעה באופן משמעותי. בלא מעט מקרים גם המאמנים נאלצו להיכנס לבידוד, מה שעוד יותר הקשה על היכולת לשמור על רצף כלשהו בתקופה הזאת. ברמה האישית, חלק גדול משחקני הליגה מצאו את עצמם בבידוד של שבוע-שבועיים בו אין להם גם אפשרות להתאמן, מה שפוגם מאוד ביכולת להיכנס לקצב הקבוע שנדרש עבור תפוקה גבוהה עקבית.
קל לחשוב שזוהי בסך הכל הפוגה של שבועיים-שלושה והקבוצות יתחברו מעט מאוחר יותר. אבל הקטיעה הזאת תדרוש מהן להתחיל כמעט מאפס: להיכנס מחדש לכושר, לגבש מחדש את השיטה והרוטציה, להבין מחדש מה עובד ומה לא, לקבל מחדש החלטות לגבי הסגל. הנקודה האחרונה מכניסה למשוואה את הג'נרל מנג'רים, אולי האנשים שעבדו הכי קשה בחודש האחרון על מנת לשמר את המצב ההישרדותי. הבעיה היא שזה בא על חשבון היכולת שלהם לעבוד על חיזוק הסגל. רגע לפני ההתפרצות החדשה היו שמועות רבות על טריידים פוטנציאליים, לקראת עונת טריידים שאמורה הייתה להיות פורייה במיוחד. ההתפרצות קטעה גם את כל שיחות הטרייד. המנהלים היו עסוקים בלגרד שחקן שמיני לסגל בחוזה לעשרה ימים, וגם ככה לא ניתן לבצע מעברים בזמן ששחקנים מבודדים ומצבם של רבים לא ברור. הפעילות השוטפת של ה-NBA נעצרה לחלוטין גם בהקשר הזה.
המרוויחות המרכזיות הן הקבוצות שהגיעו להתפרצות כשהן כבר מגובשות. מדובר בעיקר בשלוש הגדולות של המערב כרגע: יוטה שהסגל והשיטה שלה רצים כבר שנים, פיניקס שממשיכה בדיוק מהיכן שעצרה בשנה שעברה וגולדן סטייט שמצאה מחדש את הנוסחה המנצחת של השושלת. אליהן ניתן להוסיף את האלופה מילווקי, שמדי פעם מזכירה שמדובר במכונה משומנת היטב גם כשהיא סובלת מהיעדרויות רבות. יכול להיות שהחודש האחרון רק הגדיל את הפער בינן לשדרת הקבוצות שהייתה אמורה לאתגר אותן.
קבוצות שהחליפו מאמן בקיץ מתקשות כרגע במיוחד, ברשימה הזאת ניתן לציין את דאלאס, פורטלנד, בוסטון ואינדיאנה, כאשר גם וושינגטון הולכת ומאבדת את הקרדיט מפתיחת העונה. לקבוצות שביצעו שינויים משמעותיים בסגל יש תוצאות מעורבות כרגע, בעיקר בזכות שיקגו שהתחברה מהר ומובילה את המזרח, אבל גם תהליך הגדילה שלה נקטע ולאחרונה היא יותר מחלצת ניצחונות מאשר נראית כמו חבורה מגובשת ואיכותית. לא אתפלא אם הקבוצות האלה, ואחרות כמו פילדלפיה ומיאמי, לא יצליחו לבצע קפיצת מדרגה שבעונה רגילה רבות מהן היו מבצעות, יגיעו לפלייאוף כשהן רחוקות מלהיות שלמות. לכל אחת יהיו ההסברים הספציפיים שלה, אבל לקטיעה הדרמטית של העונה תהיה השפעה משמעותית על כך.
הצד השני
יש גם נקודת אור במצב המשונה אליו הליגה נקלעה. החודש האחרון הכריח קבוצות לתת במה לשחקנים שוליים ולהחתים שחקנים להשלמת הסגל. כתוצאה מכך שמות אלמוניים לגמרי קיבלו את אור הזרקורים, בזמן שעוד ועוד שמות מוכרים מהעבר צצו פתאום שוב. אייזיאה תומאס, דמרכוס קאזינס, לאנס סטיבנסון, גרג מונרו ורבים אחרים קיבלו הזדמנות חדשה, אפילו שמות נשכחים לחלוטין כמו מריו צ'אלמרס וסי ג'יי מיילס עלו כמועמדים. ניתן להניח שעבור חלקם זו תהיה מקפצה חזרה לליגה. כל סיפור קאמבק כזה מרגש ומוסיף עניין לליגה.
בתמונה הגדולה, דווקא השחקנים המשניים והאלמוניים שפרצו בתקופה הזאת עשויים להתברר כמשמעותיים יותר. ריבוי ההיעדרויות הכריח מאמנים לתת אחריות גדולה יותר לרול פליירס, ולהעניק הזדמנויות לשחקני קצה סגל שבדרך כלל רואים פרקט רק בגרבג' טיים. חלקם ניצלו את ההזדמנות עד תום. יכול להיות שהמצב המוזר עזר למאמנים לגלות שחקני רוטציה פוטנציאליים שאחרת הם היו מפספסים. מאוד הגיוני שבפלייאוף הקרוב נשמע על כמה שחקנים שפרצו בחודש האומיקרון והפכו לשחקנים משמעותיים בקבוצות גדולות, למשל גארי פייטון הבן בגולדן סטייט, ג'ורדן נוורה במילווקי ואולי אפילו ג'יילן סמית' שצץ משום מקום בפיניקס.
מיאמי הפכה בשנים האחרונות למומחית בזיהוי ופיתוח שחקנים שלא נבחרו בדראפט, וגם הפעם היא מסתמנת כנהנית מרכזית מהמצב, שאצלה כולל גם מכת פציעות. מקס סטרוס האלמוני מבצע השנה את תפקיד דאנקן רובינסון יותר טוב מדאנקן רובינסון, בחודש האחרון הוא קולע 17.2 נקודות ו-3.8 שלשות למשחק באחוזים מצוינים, ויכול להיות שאריק ספולסטרה הרוויח מומחה שלשות נוסף לרוטציה. שחקן הפנים הטורקי עומר יורצבן הוכיח את עצמו כמשאבת ריבאונדים ובאופן כללי כשחקן שיכול להשתלב בקבוצה לגיטימית. הקבוצה שהייתה זקוקה לעומק מצאה אותו, פעם נוספת, בירכתי הסגל שלה.
אך שחקנים אלמוניים שתופסים מקום של ממש ברוטציה נדירים. מה שקרה יותר בחודש האחרון זה ששחקנים משניים שהתפקיד שלהם גדל משמעותית הוכיחו שיש להם מה לתרום. אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ג'יילן ברונסון, שברבים ממשחקי החודש היה השחקן היוצר היחיד שנשאר בסגל של דאלאס. הוא קפץ על ההזדמנות והוכיח שהוא התפתח לסקורר ומנהל משחק שניתן לבנות עליו, אולי הוא אף ירוויח מקום בחמישייה לצד לוקה דונצ'יץ' ויהיה זה שיצליח להוריד ממנו עומס. יש עוד לא מעט דוגמאות כאלה, רק בהמשך נוכל לדעת האם הן ישרדו את החזרה לסגלים מלאים.
בעוד שהשיטתיות הכרחית להתגבשות של קבוצה במהלך העונה, קבוצות NBA רבות סובלות משיטתיות יתר, ממחסור בגמישות שלא מאפשר להן להגיב כשהן נדרשות לשנות ולחשוב מחוץ לקופסא. זה קורה פעם אחרי פעם בפלייאוף גם ברמת שיטת המשחק וגם ברמת הדרישה משחקנים בודדים, שמגיעים לפלייאוף ולא מסוגלים לחרוג מהתפקיד המוגבל שהוטל עליהם לאורך העונה. אולי החודש האחרון כן יאפשר לקבוצות להגיע לפלייאוף גמישות יותר, מוכנות יותר להפתעות וליריבות שמנטרלות את השיטה ואת הכוכבים שלהן.
הניסוי של ברוקלין
לצד ההשפעות של החודש האחרון על כלל הליגה, ברוקלין מתקיימת ביקום נפרד. הקבוצה של סטיב נאש לא מנסה לבנות שיטה מגובשת, משתמשת בעונה הרגילה כדי לבצע ניסיונות בהרכבים שונים והופכת את הגמישות לערך העליון שלה. הרציונל של נאש הוא שאם הוא יידע להתאים את עצמו לכל יריבה, בעיקר הגנתית, הכוכבים שלו יעשו את העבודה בהתקפה וינצחו את הסדרה. אבל אפילו עבור הנטס, הרעיון של להשתמש בשחקן שיכול לשחק רק במשחקי חוץ נראה מוגזם, דורש יותר מדי התאמות יום-יומיות, גמישות יתר. עד לשבועות האחרונים. מגפת ההיעדרויות שהובילה להחלטה להחזיר את קיירי אירווינג לעניינים נראית עכשיו בעיקר כמו תירוץ, עד שהוא חזר הסגל חזר להיות כמעט מלא. אנשי ברוקלין פשוט הגיעו למסקנה שעדיף חצי קיירי ביד, שהם רוצים להשתתף בניסוי הזה.
עד לפני כמה חודשים לא יכולנו לדמיין תסריט בו אחד מכוכבי המועמדת הבכירה לאליפות יכול לשחק רק במשחקי חוץ. עכשיו זו המציאות, והיא כמובן חסרת תקדים. מיותר לנסות להמר איך זה ייראה. מצב כזה דורש לוליינות יוצאת דופן מקבוצה, הורס כל אפשרות להקניית הרגלים יציבים, לשמירה על רוטציה קבועה. הדורשנות מתחילה בקיירי עצמו, שיצטרך לשמור על מתח חיובי כשהמנוחות בין משחקים משתנות ונעות בין יום-יומיים לשבוע-שבועיים, וממשיכה בג'יימס הארדן וקווין דוראנט שמתפקדים אחרת עם ובלי קיירי. אבל אם יש קבוצה שמסוגלת לעמוד באתגר כזה זו ברוקלין, שגם בשנה שעברה לא הצליחה ליצור תחושה של רצף בעונה הרגילה בגלל ריבוי היעדרויות של הכוכבים, וזה לא הפריע לה להיראות מצוין בפלייאוף עד שהפציעות הגיעו גם לשם. גם זו נקודה חשובה: קיירי מועד מאוד לפציעות וחוסר העקביות יגביר את הסכנה.
הבשורה הטובה היא שנזכה שוב לראות את השלישייה ההתקפית המוכשרת ביותר שאי פעם שיחקה ביחד בקבוצת NBA. במעט הדקות המשותפות של השלושה עד היום הם נראו מחוברים ובלתי ניתנים לעצירה, מנצלים אחד את היתרונות של השני ומאפשרים משחק קבוצתי זורם. לצד שחקני התקפה איכותיים כמו פאטי מילס ולמרקוס אולדריג', ולצד קלע חוץ מצוין כמו ג'ו האריס, זו יכולה להיות קבוצה מיוחדת. העובדה שהיא יכולה להופיע רק במשחקי חוץ תוסיף אלמנט קומי. אם המצב יישאר כך גם בפלייאוף, ברוקלין תהיה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שאמורה להעדיף להימנע מיתרון ביתיות. כל הפסד מכאן והלאה יגרור תהיה האם הנטס מפסידים בכוונה כדי לרדת בדירוג. ההצעה שלי היא לא לנסות להמר לאן זה יתפתח, אלא לדאוג לכרטיסים בשורה הראשונה של הטירוף הזה.
מה דעתך על הכתבה?