סופ"ש האולסטאר המיותר מאחורינו, שבוע המנוחה ההכרחי בעיצומו, אחריו ה-NBA תיכנס לישורת האחרונה, שמאופיינת במנוחות מרובות וקבוצות ששומרות כוחות לפלייאוף או לעונה הבאה. זה הזמן של צעירים מעניינים בקבוצות בינוניות או חלשות לפרוח, להטביע חותם. בשבועות האחרונים אנו עדים לפריצה של כמה צעירים כאלה, שיש את כל הסיבות להאמין שהם ימשיכו כך ואף ישתפרו בחודשיים שנותרו. היום נתמקד בשלושה מהצעירים המסקרנים של התקופה, שני רוקיז ואחד שמבצע קפיצת מדרגה לא הגיונית אחרי שלוש וחצי שנים בליגה.
קייד קנינגהאם (דטרויט)
ניתן כבר להכריז שהבחירה הראשונה בדראפט לא תזכה בתואר רוקי העונה וכנראה גם לא במקום השני. אוון מובלי וסקוטי בארנס הם שחקנים חשובים בקבוצות פלייאוף ונראים בשלים מהצפוי, הם שני הרוקיז המרשימים ביותר עד כה. קנינגהאם, לעומתם, הוא שחקן שמספק מספרים מאוד לא יעילים באחת הקבוצות החלשות בליגה. את השורה היפה של 15.7 נקודות, 5.5 ריבאונדים ו-5.2 אסיסטים למשחק הוא משיג ב-39.4 אחוזים מהשדה, 32.7 אחוזים מהשלוש ומוסיף 3.5 איבודים. האחוזים שלו באיזור הצבע הם מהחלשים בליגה והוא מגיע רק פעמיים במשחק לקו העונשין.
זאת לא הפתעה. קייד לא נראה כמו שחקן שמוכן להשתלט על ה-NBA מהרגע הראשון. בכל הקשור לחוכמת משחק ותחושה של המשחק (נסיון לתרגם feel for the game), הוא רחוק ממישהו כמו לוקה דונצ'יץ', שיכול להוביל קבוצה מהרגע הראשון. אבל ככל שהעונה מתקדמת יש יותר ניצוצות שמבהירים למה, למרות כל זה, הוא נחשב לקונצנזוס כבחירה ראשונה. החבילה השלמה שלו היא אחת השלמות ביותר שאי פעם נוצרו, אם היא תתממש היא תהיה נטולת גג.
מה החבילה הזאת כוללת? מוביל כדור גבוה, סביב ה-2 מטר, עם מוטת גפיים מעל 2.10 מטר; מבנה מוצק מהסוג שמאפשר לו להזיז גם שחקני פנים כשהוא עולה לטבעת; אתלט נהדר מהסוג המלוטש: הוא מהיר מאוד, מנתר גבוה, שינויי הכיוון שלו חדים והתנועה שלו נראית טבעית וקלילה; ראיית משחק טובה מאוד שמלווה במסירות חדות שמשאירות לשחקנים יותר זמן לעלות לקליעה מהנדמה במבט ראשון; קליעה מצוינת מבחוץ, ניתן לזהות את הסגנון הנהדר גם כשהזריקות לא נכנסות (בקולג' הוא קלע שלשות ב-40 אחוזים ובשנתיים האלה אחוזי העונשין שלו הם סביב ה-85); יכולת ליצור לעצמו מצבי זריקה מכל טווח, עם שורה של שינויי כיוון וסיבובים ועלייה מאוד גבוהה לקליעה מכדרור, קשה מאוד למנוע ממנו להגיע למשבצת שהוא רוצה ולעלות לקליעה; פוטנציאל הגנתי גבוה מאוד, עם ידיים אקטיביות ויכולת לשמור כמעט על כל סוג של שחקן.
בימים הטובים שלו, קייד פשוט מרהיב. הוא לא חד קרן אלא ברבור, משייט על הפרקט באלגנטיות, נראה כמו הלחמה של האבטיפוסים המבטיחים ביותר. אבל גם בימים כאלה הוא עושה הרבה מאוד טעויות. בהתקפה, התחושה היא שהוא מזהה את ההחלטה הנכונה אבל מבצע או בחצי שנייה איחור או לא מספיק טוב. כרגע קל לו יותר לשחק לצד מוביל כדור נוסף ולקבל כדור אחרי יציאה מחסימה. בהגנה, הוא נראה עדיין די אבוד בכל הקשור להגנה הקבוצתית – מתי לבצע רוטציה, מתי להגיע לעזרה לעומת מתי להישאר קרוב לשחקן שלו, הקפדה על סגירה לריבאונד. הוא עוד ישתפר, אין ספק, אבל אי אפשר שלא לתהות אם לשחקנים הגדולים באמת, ולשם הוא שייך ברמת הפוטנציאל והציפיות, הדברים הקטנים האלה לא באים באופן טבעי יותר. החודשיים שנותרו יהיו הזדמנות עבורו לבצע קפיצת מדרגה בכל הקשור לעקביות, ובכל מקרה מומלץ לתפוס מדי פעם משחק של דטרויט רק בשבילו.
ג'וש גידי (אוקלהומה סיטי)
מובילי כדור גבוהים הם המצרך המבוקש של הרגע. לשחקנים שיכולים למסור מעל להגנה ולשמור על שחקני כנף יש יתרונות מובנים חשובים מאוד, ובעידן בו כולם לומדים להוביל כדור צצים עוד ועוד שחקנים שיכולים לעשות את זה. קנינגהאם הוא אפילו לא הגארד הגבוה בטופ 10 של הדראפט האחרון, התואר הזה שייך לגידי שרשום כ-2.06 מטר. האוסטרלי המסקרן, שחגג 19 רגע לפני פתיחת העונה, נבחר במקום השישי על ידי OKC. הוא הגיע לליגה כתעלומה יחסית, אך מהרגע הראשון הראה שהוא שייך.
לפני הכל, מדובר באחד המוסרים המלהיבים ב-NBA. גידי הוא מהשחקנים האלה שעושים הרבה יותר מלזהות מהר את המסירה הנכונה ולבצע אותה, הוא מוצא מסירות גם במקומות ובדרכים שאף אחד אחר לא מסוגל. יש לו חוש לזיהוי רגעים לא צפויים למסירה מוצלחת, מה שהופך את התזמון שלו לאחר, לפעמים מהיר מהרגיל ולפעמים איטי מהרגיל, מה שמבלבל מאוד את ההגנות שמולו. כמה פעמים במשחק הוא מוצא זווית מסירה שלא ברור איך הוא יצר אותה. רוב המסירות האלה הן קליעים מדויקים לידיים של קלעי חוץ, שמקבלים בזכותו הרבה יותר זמן מהרגיל לעלות לזריקה. כפי שחובבי ג'ייסון וויליאמס יודעים, יכולת מסירה מרהיבה היא לא מתכון בטוח לשחקן יעיל, אבל זאת בוודאי נקודת פתיחה נהדרת.
התחום השני בו גידי בולט הוא הריבאונד. מדובר באחד הגארדים הריבאונדרים הטובים בליגה בשני הצדדים, יש לו חוש מיקום טוב והוא מקבל אישור להתגנב לריבאונד התקפה באופן עקבי. שילוב הריבאונדים והאסיסטים הופך את גידי לשחקן שמתכתב עם טריפל דאבל באופן יום-יומי, הוא כבר הפך לשחקן הצעיר בליגה שמשיג טריפל דאבל ולפגרת האולסטאר יצא עם שלושה רצופים כאלה. הנתון הבולט השלישי הוא זה שחסר – קליעה מבחוץ. הוא קולע שלשות ב-26.7 אחוזים, והאחוזים רק יורדים כשמדובר בשלשות חופשיות לחלוטין בקאץ' אנד שוט. יריבות מתעלמות ממנו לחלוטין כשהוא בלי הכדור. בהגנה הוא סולידי, יכול לשמור על כמה עמדות והוא מוריד את האחוזים של השחקנים שמולו, אבל הוא יכול להיות פאסיבי מאוד ולהיעלם בפינה למשך דקות ארוכות בלי להשפיע על משחק ההגנה.
לפני שלושה שבועות שיי גילג'ס אלכסנדר, כוכב הת'אנדר, נפצע, ומאז גידי מתפקד כרכז הראשון בפועל ולוקח על עצמו הרבה יותר ממשחק ההתקפה. ב-11 משחקים מאז הפציעה של שג"א, המספרים של גידי הם של 16.1 נקודות, 9.1 ריבאונדים ו-7.3 אסיסטים על 3.9 איבודים. את הנקודות שלו הוא משיג בעיקר בצבע ומוכיח שלמרות המבנה הדקיק שלו, הוא חזק מספיק כדי ליצור מגע עם שחקני הגנה ולהישאר יציב באוויר לזריקה מקרוב. זו תכונה חשובה שמספקת לו כלי ליצירת נקודות גם ללא קליעה מבחוץ. שג"א, גידי ולו דורט, מומחה ההגנה שמשתפר כל שנה בהתקפה, נראים כמו שלישיית שחקני חוץ שניתן לבנות סביבה קבוצה מעניינת. אם המזל יאיר פנים בהגרלת הלוטרי ו-OKC תזכה באחד משחקני הפנים המובילים של המחזור, זה כנראה יהיה הזמן לסיים את תהליך הבנייה הארוך ולבנות סגל שמסוגל גם לנצח.
אנפרני סיימונס (פורטלנד)
למשך שלוש וחצי עונות משהו לא התחבר אצל הגארד המוכשר של פורטלנד. הפוטנציאל היה שם: אתלט עם קליעה נהדרת מבחוץ, ראיית משחק לא רעה וידיים ארוכות, אבל בדקות שהוא קיבל הוא נראה מהוסס ופאסיבי. הוא נבלע בתוך קבוצת פלייאוף ששני הכוכבים שלה משחקים בעמדות שלו ובסגנון שלו והסתפק בתפקיד של סותם חורים בדקות המנוחה שלהם. ואז, ברגע אחד, הוא התפוצץ. הרגע הזה הגיע בעקבות ההשבתה של דמיאן לילארד, שקרתה בדיוק במעבר בין 2021 ל-2022. ההסבר הטוב ביותר למטאמורפוזה של סיימונס הוא שלילארד העביר אליו את הכוחות שלה במעבר השנה הקלנדרית. המספרים של סיימונס ב-23 משחקים ב-2022 הם: 23.6 נקודות ב-46.4 אחוזים מהשדה, 4.4 שלשות ב-41.8 אחוזים ו-6.1 אסיסטים למשחק. פורטלנד ניצחה 12 מ-23 המשחקים האלה, קצב הרבה יותר טוב מאשר עם לילארד.
השלשות בעלייה מכדרור הן הסיבה המרכזית שסיימונס הפך לשחקן התקפה משמעותי ב-NBA. מאז המטאמורפוזה הוא זורק 5.5 שלשות כאלה למשחק וקולע אותן ב-38.1 אחוזים (לעומת 27.4 בחלק הראשון של העונה ו-33.6 בעונה שעברה). שילוב הכמות והאיכות נדיר מאוד. רק שמונה שחקנים לקחו יותר מ-5 שלשות למשחק בעלייה מכדרור בתקופה הזאת, האחוזים של סיימונס שניים רק לאלה של דונובן מיטשל. כדאי להתעכב על עוד שמות ברשימה הזאת: סטף קרי, ג'יימס הארדן, לוקה דונצ'יץ' וטריי יאנג. יחד עם מיטשל, אלה לא רק רוב הגארדים-סקוררים המובילים בליגה, אלה שחקנים שהפכו את היכולת לקבל חסימה ולעלות לשלשה באחוזים טובים לבסיס של כל משחק ההתקפה של הקבוצה שלהם. ברגע שהמהלך הזה עובד, ההגנה חייבת להגיב וזה פותח אפשרויות אחרות. אם סיימונס מסוגל לשמור על שילוב הכמות והאיכות, זה אוטומטית הופך אותו לכוכב פוטנציאלי.
לילארד הוא מבכירי הז'אנר ולאורך השנים שכלל את הניואנסים של השלשה בפול-אפ. יוסוף נורקיץ' התפתח לצידו להיות אחד החוסמים הטובים ביותר לשחקנים כאלה, שיודע להתמקם בדיוק במשבצת הנכונה וברגע הנכון. לסיימונס היו שלוש וחצי שנים ללמוד מהמאסטר, וכעת הוא ממשיך עם נורקיץ' היכן שדיים עצר. הוא נראה נינוח מאוד בתפקיד מוביל הכדור הבכיר. הוא משתחרר לקליעה בתנועה חדה ופשוטה וזה תמיד נראה קל מאוד כשהוא עושה את זה. גם באלמנטים אחרים של משחק ההתקפה בולטת הנינוחות בה הוא מבצע פעולות, בעיקר מסירות לקלעים בכל שלב של החדירה. הוא כמעט לא מגיע לטבעת, אך קולע מחצי מרחק ב-50 אחוזים. בהגנה הוא לא עקבי, אבל כשהוא מגויס הוא יודע לשמור אישית טוב על גארדים, יודע לחקות את הצעדים של שחקנים זריזים ולהקשות עליהם לעלות לזריקות.
הפריצה של סיימונס היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שאנשי פורטלנד הרשו לעצמם לוותר על סי ג'יי מקולום ולהאמין ביכולת לבנות קבוצה חדשה סביב לילארד (עם ג'וש הארט והאפשרות להשאיר את נורקיץ' זה פתאום נשמע פחות מופרך). סיימונס יצטרך להוכיח כמה דברים לפני שנוכל לדבר עליו כסקורר ברמה של מקולום בשיאו, אבל ראיית המשחק שלו כבר יותר טובה והפוטנציאל ההגנתי שלו הרבה יותר גבוה. בזכות מוטת גפיים של 2.06 מטר, הוא יוכל להשלים עם דיים קו אחורי שלא ייראה כל כך נמוך ולשמור גם על שחקני כנף. ואם לילארד יעזוב, סיימונס יהיה השחקן שסביבו בונים מחדש.
מה דעתך על הכתבה?