הסיבוב השני הסתיים שלשום עם שני משחקי 7 יוצאי דופן, בהם האלופה וסגניתה הודחו לאחר הפסדים ב-28 ו-33 הפרש, בהתאמה. הלילה ייצאו לדרך הגמרים האיזוריים, ובולט במיוחד מי לא יהיה שם: לא ה-MVP של הגמר יאניס אנטטוקומפו, לא ה-MVP ניקולה יוקיץ', לא סגן ה-MVP ג'ואל אמביד, לא כריס פול ודווין בוקר שהוביל את הקבוצה הטובה בעונה הרגילה, לא לברון ג'יימס, לא קווין דוראנט, לא קוואי לאונרד (שלושה שאחראים על שמונה מעשרת תארי ה-MVP של הגמר האחרונים). ה-MVP היחיד שעדיין עומד הוא סטף קרי. ה-MVP של הגמר היחיד שעדיין איתנו הוא אנדרה איגודלה, והוא כבר לא ממש עומד. הגיע הזמן לסיפורים חדשים, לכוכבים חדשים שייכנסו לספרי ההיסטוריה, או לקאמבק מרגש במיוחד. אך לפני שנעסוק במה שיהיה, אי אפשר שלא להתייחס למה שהיה ביום ראשון, למשחקי 7 האלה.
בוסטון – מילווקי
על פניו, לסדרה כל כך איכותית וצמודה הגיע סיום פחות חד צדדי. אך במחשבה נוספת זה בדיוק הסיום הראוי לסדרה הזאת. כי אם לאורך הסדרה הדימוי שנראה הכי מתאים לה הוא של משחק שחמט, בסופו של דבר היא הייתה יותר דומה למרתון. כזה בו שני רצים נשארים צמודים לאורך כל הדרך, כל פעם שאחד מנסה לפרוץ השני סוגר את הפער, עד שממש בקילומטרים האחרונים אחד מהם קורס והשני ממשיך לניצחון.
לקח לבוסטון שישה וחצי משחקים, אבל בסופו של דבר היא הצליחה לגמור את יאניס אנטטוקומפו. זאת הייתה סדרה הירואית של יאניס, סדרה שמחזקת את מעמדו כשחקן הטוב בעולם כיום. הוא עשה הכל עבור האלופה, בהתקפה ובהגנה, סיים את הסדרה עם ממוצעים הזויים של 33.9 נקודות, 14.7 ריבאונדים ו-7.1 אסיסטים. איימה יודוקה עשה עבודה טובה בכפיית זריקות קשות ואחוזים נמוכים מהרגיל על האל היווני, אך בעיקר השתמש במלחמת התשה, באפקט המצטבר על שחקן שהכל עובר דרכו, שכמעט בכל פוזשן מגיע לצבע ופוגש שם שומרים קשוחים שלא מפחדים ממגע. בוסטון נראתה רעננה יותר בסופי משחקים, פרט למשחק החמישי שכמעט יצר סיפור אחר לגמרי, אך רק במחצית השנייה של המשחק השביעי יאניס נראה מותש באמת. פלייאוף ה-NBA מגלה את קצה גבול היכולת האנושית, מסתבר שהוא מגלה גם את קצה גבול היכולת של יצורים על אנושיים.
ללא כריס מידלטון, הייתה ליאניס מעט מדי עזרה ממעט מדי שחקנים במעט מדי משחקים. ג'רו הולידיי סיפק עוד מאסטרפיס הגנתי, אבל לא פגע ברוב המשחקים. שאר שחקני הסגל הם שחקני משנה התקפיים. חלקם הראו לב של אלופים והופיעו בכמה רגעים גדולים (בעיקר פט קונאטון הנהדר), אחרים נראו לא שייכים לרמה הזאת אך מייק בודנהולצר נאלץ לתת להם דקות כי הסגל שלו קצר מאוד. זו לא הייתה עונה מוצלחת של ג'ון הורסט, הג'נרל מנג'ר שבנה את האלופה היוצאת. מבין השחקנים הרבים שהוא הביא רק ווס מתיוז התברר כאפקטיבי בסדרה קשה וכתחליף סביר לפי ג'יי טאקר. הורסט בוודאי מתחרט על הטרייד במהלך העונה בו שחרר את דונטה דיווינצ'נזו, שהיה יכול מאוד לסייע לבודנהולצר בסדרה הזאת. אבל אם מידלטון היה בריא כל זה לא היה משנה, מילווקי כנראה הייתה מנצחת את הסדרה ומגיעה כפייבוריטית להמשך הפלייאוף. שלושת הגדולים אמורים לספק למילווקי עוד כמה שנים בצמרת הגבוהה, הורסט ינסה למצוא עוד שניים-שלושה שחקני משנה ראויים להקיף אותם בהם.
הכלי המעניין ביותר במשחק השחמט היה ברוק לופז. בתחילת הסדרה היה לו חלק חשוב באטימת הצבע של הבאקס, חוסר היכולת של בוסטון להגיע לטבעת נראה כמו הנתון המכריע בסדרה. אך עם התקדמות המשחקים יודוקה למד איך לנצל את הנטייה של לופז להישאר קרוב לסל כדי ליצור מצבי זריקה טובים מבחוץ בפיק נ' רול עם השחקן שלו, ולנצל את האיטיות שלו כדי להניע כדור עד שנוצרים חרכים בהגנה. בודנהולצר שינה את המיקום של לופז כמעט בכל משחק, זה קצת בלבל את בוסטון אבל לאורך זמן היא למדה איך להפוך את לופז מיתרון הגנתי עצום לחסרון. הפציעה של רוברט וויליאמס רק עזרה ליודוקה בכך, כי היא הוציאה מהחמישייה את השחקן היחיד של בוסטון שלא מאיים מבחוץ והכניסה במקומו את הוויליאמס השני, גרנט. בשלב מסוים בודנהולצר החל להשתמש פחות בלופז, בעיקר כאשר החל להשתמש יותר בחילופים אוטומטיים, אבל לא היו לו מספיק שחקנים טובים כדי להתמיד בכך.
במשחק 7 בודנהולצר לקח הימור. הוא שם את לופז על גרנט וויליאמס, אך הנחה אותו להישאר בצבע ולא לצאת אליו בכלל אל קו השלוש. וויליאמס אמנם קולע שלשות באחוזים גבוהים כל השנה, אך הוא הימר ששחקן משנה צעיר, שחלק גדול מהזמן שומר על יאניס, לא יזרוק 20 שלשות במשחק 7, ואם כן לא יעמוד בלחץ ויקלע אותן באחוזים רעים. אך וויליאמס זרק וזרק וקלע את השלשות בכ-40 אחוזים, מה שהפך אותו לקלע המוביל במשחק. כל כך מגיע לשחקן האלמוני הזה, שעבד כל כך קשה בהגנה על יאניס ודוראנט, את הרגע שלו באור הזרקורים. גרנט הוכיח שהוא שייך למעמדים האלה ויוכל להיות שחקן חשוב בבוסטון לשנים רבות.
אי אפשר לסיים את ניתוח הסדרה בלי התייחסות לג'ייסון טייטום. אחרי שבסיבוב הראשון הגיע הסל המכונן בקריירה שלו עד כה – סל הניצחון במשחק הראשון, בסיבוב השני הגיע המשחק המכונן – משחק 46 הנקודות במשחק הדחה בחוץ מול האלופה. אחרי המשחק החמישי התחושה הייתה שטייטום עוד לא נמצא בשלב בו הוא יכול להשתלט על סדרה מול הגנה ברמה של מילווקי, לא מסוגל לספק את המשחקים הגדולים ברגעים הכי חשובים. ואז הגיע המשחק השישי, שהיה אחד מהימים האלה בהם נדמה שהוא לא מסוגל להחטיא. טייטום לא היה השחקן הכי טוב בסדרה, אבל הוכיח שהוא יכול להיות השחקן הכי טוב של קבוצה שמנצחת סדרה כזאת.
פיניקס – דאלאס
אם בסדרה בין בוסטון למילווקי משחק 7 נבע מהאופן בו התפתחה הסדרה, במפגש בין פיניקס לדאלאס משחק 7 היה הלם מוחלט ששינה לחלוטין את הנראטיב של הסדרה. נראטיב שעד אליו היה כזה: פיניקס אמנם לא יציבה ומתקשה במשחקי החוץ, אבל היא נמצאת בשליטה, היא הקבוצה הטובה והעמוקה יותר, זאת שמשחקת את הכדורסל הנכון יותר, ובסופו של דבר היא תנצח. יותר מהניצחון של דאלאס, ההלם הוא מהדרך בה הוא הושג: שליטה מוחלטת מהרגע הראשון, קריסה מוחלטת של פיניקס שנכנסת מייד לרשימת הקריסות הגדולות בתולדות הפלייאוף, כשלוקחים בחשבון את מעמד הקבוצה והציפיות.
מבחינתי, הסיפור של המשחק הוא בעיקר לוקה דונצ'יץ'. משחקי 7 נוטים להיות לחוצים במיוחד, הם מסוגלים להקשות גם על שחקנים שעד אליהם נראו חסינים, בלא מעט מקרים הם כוללים דקות ארוכות של חוסר תפקוד משני הצדדים עד שלאט לאט מתחילים להשתחרר. בדקות הראשונות של המשחק, תשעה מעשרת השחקנים על הפרקט נראו לחוצים מאוד והתקשו מאוד לתפקד, ולוקה אחד רקד על הפרקט, נהנה מהחיים, קלע סל אחרי סל. כאשר ספנסר דינווידי נכנס היו שמונה שחקנים רועדים ושניים שנהנים מהחיים. מהרבע השני, כבר הייתה קבוצה אחת בקריסת מערכות וקבוצה אחת שכולה נהנית מהחיים. כי החיים הרבה יותר קלים עבור כולם כשכוכב הקבוצה חי עבור הרגעים האלה. זו היה מקרה קלאסי של מנהיגות דרך דוגמא אישית.
מה קרה לפיניקס? קשה להבין. כריס פול לא תפקד בחמשת המשחקים האחרונים, ומעבר לזה שקבוצות לומדות אותו עם הזמן ושדאלאס עשתה עבודת הגנה נהדרת עליו, אני חושד שזה הגיל שתפס אותו. הקריסה הפתאומית הזכירה לי את רוג'ר פדרר בשנים האחרונות: הוא היה מגיע לטורניר גדול, לכמה סיבובים נראה כמו השחקן שהוא היה בשיאו, ואז במערכה השלישית של שמינית או רבע הגמר היה מגיע מן שאט דאון, הגוף היה מפסיק לתפקד ברמה הנדרשת. רק לפני שבועיים תהינו איך CP3 מסוגל לשחק ככה בגיל 37, ואז הגיע השאט דאון.
אבל זה לא מספיק כדי להסביר את קריסת המערכות הקבוצתית. נזכיר שזו הקבוצה שפירקה מנטאלית את הלייקרס (בלי אנתוני דייויס) בעונה שעברה עם שתי מחציות ראשונות מושלמות במשחקי 5 ו-6. שזו הקבוצה ששיחקה מצוין לכל אורך הגמר, שרק הצגה אדירה של שלושת הגדולים של מילווקי במשחק 5 והצגה חד פעמית של יאניס במשחק 6 מנעו ממנה אליפות. נדמה שגם מונטי וויליאמס והשחקנים שלו הרגישו בשליטה ולגמרי לא היו מוכנים לאפשרות שדברים לא יילכו לכיוונם, שהם יצטרכו להגיב ולאלתר. לפני שהם הספיקו להבין שמדובר במצב חירום הם כבר היו בפיגור 30, ועדיין לא ניסו אפילו דאבל טים על לוקה, נתנו לו להמשיך בחגיגה.
יכול להיות שזאת הייתה ההזדמנות האחרונה של הקבוצה הזאת. עכשיו כבר לא ניתן להתעלם מהסיטואציה המוזרה של קבוצה צעירה מאוד עם כוכב ומנהיג בן 37. דווין בוקר, דיאנדרה אייטון, מיקל ברידג'ס וקאם ג'ונסון עדיין בשלבי התפתחות מוקדמים, יש להם עוד לאן לגדול, אבל בלי כריס פול קרוב לשיא זו כבר לא אותה קבוצה. הקיץ הקרוב יעמוד בסימן החוזה שאייטון יקבל או לא. אייטון אכזב בסדרה, אבל אם הבעלים רוברט סארבר ייתן לו לעזוב לא תהיה לו אפשרות להחתים שחקן שמתקרב לרמתו. לפני רגע פיניקס הייתה מועמדת חזקה לאליפות, מופת של בנייה חכמה ואימון ללא דופי, פתאום זו קבוצה שלא ברור איך היא ממשיכה מכאן.
לקראת הגמרים האיזוריים
בזמן שבוסטון ודאלאס נלחמו על מקומן בין ארבע הגדולות, מיאמי וגולדן סטייט נהנו מכמה ימים של חופש. הימים האלה יוכלו להיות מכריעים מאוד. עבור מיאמי, בעיקר כי בוסטון עבדה כל כך קשה כדי לעבור את מילווקי וסביר להניח שתזדקק להפוגה פיזית ומנטאלית, הפוגה שמיאמי קיבלה. עבור גולדן סטייט, ימי המנוחה חשובים כי התחושה היא שהעומס המצטבר משפיע על השחקנים הוותיקים שלה שהיו פצועים במהלך העונה. הווריירס עלו לגמר המערב לאחר סדרה מאוד לא יציבה מול ממפיס, הם הולכים לפגוש שחקן שבא לעבוד כל משחק וקבוצה שמאמינה בעצמה יותר כל יום שעובר.
אתמקד כרגע בנקודה מרכזית אחת בכל סדרה. בגמר המזרח, מדובר בשתי קבוצות דומות שירגישו שהן מסוגלות לנטרל אחת את השנייה. שתיהן מעלות חמישייה של חמישה שחקני הגנה טובים ובסדרה הזאת נצפה לראות משתיהן חילופים אוטומטיים על חמש עמדות וניסיון להכריח את היריבות להתבסס על בידודים מול שומרים לא רעים. לג'ימי באטלר וג'ייסון טייטום, שגם ישמרו לא מעט אחד על השני, יהיו הרבה פחות חורים ומיס מאצ'ים שניתן לנצל. בוסטון נראית מעט שלמה יותר, אבל למיאמי יש יותר שחקנים שיכולים ליצור לעצמם מצבי זריקה, ובסדרה של חילופים אוטומטיים זה יכול להיות גורם מכריע. קייל לאורי לא יפתח את הסדרה ומרכוס סמארט בספק, הכשירות והכושר של שני הרכזים יכולים להיות קריטיים ליכולת של כל אחת מהקבוצות להניע כדור.
בגמר המערב, יהיה מעניין לעקוב אחרי האופן בו שתי הקבוצות מנסות לתקוף את הכוכב של היריבה בהגנה. לוקה חגג מול פול ואייטון במשחקים האחרונים, ג'ייסון קיד ארגן עבורו תרגיל של חסימה מדורגת שהכריח את פיניקס לבצע חילוף בו אחד מהשניים נשאר לשמור על דונצ'יץ'. סביר להניח שדאלאס תנסה לעשות אותו דבר עם סטף קרי, ואולי גם ג'ורדן פול, ומעניין איך סטיב קר יתמודד עם זה, אני משער שהוא ינסה להימנע מלאפשר ללוקה אחד על אחד מולם. בצד השני, גולדן סטייט כנראה תנסה לערב את לוקה בתרגילי החסימות לקלעים שלה.
מול פיניקס לוקה נמנע מחילופים וביצע בליץ ברמה משתנה של אגרסיביות, גולדן סטייט חוגגת מול בליצים, יוצרת מיד יתרון מספרי ומצבי קליעה טובים. ההגנה של דאלאס הצליחה לנטרל התקפות איכותיות, אבל די דומות וסטנדרטיות. גולדן סטייט לא דומה לשום דבר, ויהיה מעניין לראות איך ההגנה של המאבס, בראשות דוריאן פיני סמית' ורג'י בולוק, תתמודד עם הכאוס היצירתי של הווריירס.
מה דעתך על הכתבה?